כאב אמיתי בקולנוע

כאב אמיתי הוא סרט שנשען על חיבור אמיתי. חיבור של ג'סי אייזנברג, הכוכב היהודי, למורשתו היהודית שהיא מורכבת יותר ליהודי אמריקאי מאשר לנו, הישראלים, אבל יותר מכל, זהו סרט על מערכות יחסים, ובמיוחד זו של ג'סי, בדמות דיוויד, עם עצמו, דרך הקשר המורכב שלו עם בן דודו, בנג'י (קירן קלקין).

בשנה האחרונה קיבלנו, וכנראה לא במקרה, מספר סרטים שעוסקים בשואה דרך עיני הדור השני והשלישי. בין הישראלים שביניהם ניתן למנות את 'הטבעת' של אדיר מילר ואת 'הנכס' של דנה ורותו מודן, שני סרטים שונים מאוד זה מזה שמטפלים בנושא כאב השואה ממרחק של זמן ודורות, גם כשהדור הראשון עדיין קיים שם, בדמות שחקניות אייקוניות, תיקי דיין ורבקה מיכאלי. בסרט הזה הדור הראשון אינו נוכח פיזית, אבל הוא בהחלט נוכח ברוחו. הסבתא, שלפי עדות דיוויד, עברה מחנות וזוועות והצליחה למלט את עצמה, הגיעה לארצות הברית והפכה ל'סלף מייד יומן'. ליד שולחן הערב הוא סיפר, שהיא אמרה שהדור הראשון הגיע, עבד קשה, הדור השני רכש השכלה והצלחה, והדור השלישי יושב על הספה במרתף של הוריו ומתמסטל מחשיש. יש בכך אמירה חזקה כלפי יהדות אמריקה, שמתייחסת להתפתחות הנפשית והריגשית של הדורות. וזהו, לטעמי, הסיפור האמיתי של הסרט.

האמירה, שתיארה את בנג'י, למעשה, לא מתארת נכונה את דיוויד. דיוויד הוא סוג של מצליחן קטן, הוא מוכר פרסומות באינטרנט, לא מקצוע מזהיר משום בחינה, לא הרואי כמו סבתו, אבל יש לו, על פי עדותו, אישה יפה וילד מתוק, יש לו משפחה ושייכות. בנג'י, לעומתו, תלוש מהעולם, אין לו מקום משלו, אין לו זוגיות והוא לא הקים משפחה, אבל הוא האדם הצבעוני, המורכב, הנערץ על ידי כולם, זה שמרשה לעצמו לבכות ולהתפרץ, בעוד שדייויד חש לעיתים אפור ושקוף לצידו.

סיפור המעשה מגלגל לפנינו סיפור של מסע לפולין, שני בני הדודים, שהיו מחוברים לחלוטין כילדים, הפכו לשני גברים שונים לחלוטין, האחד, דיוויד, אחראי, חרד, עסוק, איש משפחה למופת ואדם שאינו מתחבר בקלות לאחרים. בנג'י, לעומתו, הוא אדם פתוח מאוד, אבל נוירוטי לחלוטין, בלתי שגרתי, לא אמין, שובר את הכללים בלי הפסקה, בוכה בקלות, מתנהל עם אנשים בקלות ומצליח להגיע אליהם בצורה עוצמתית ולהשאיר חותם. מערכת היחסים מסתבכת כאשר הם מצטרפים לקבוצה של יהודים ואפריקאי אחד מרואנדה שעבר את שואת טבח העם הרואנדית, היגר לצפון אמריקה והתגייר, קבוצה אותה מוביל גוי מאנגליה, שני האחרונים מספקים לנו עוד כמה זוויות מבט על שואת עמנו, שאנחנו לא רגילים בהן.

המסע בעיקבות סיפורה של סבתא, שנפטרה לאחרונה, שמביא אותם בסוף הסרט לביתה, בו גרים כמובן פולנים, עובר דרך ערים פולניות, החל מוורשה ועד לובלין, ודרך אתרים היסטוריים שקשורים לשואה, ובהם מחנה ההשמדה מיידנק. יש לציין שזה אינו סרט שעוסק באמת בשואה, ולמרות ההקשר ההיסטורי והמשפחתי והאתרים שמובאים בסרט, הוא לא מתעמק באמת בנושא. הסצינות בסרט שמביאות את מה שניתן לראות במחנה מיידנק אכן מטלטלות, אבל זה לא עיקר העניין, וכנראה בדיוק לכך כיוון אייזנברג. לטעמי, הוא לא התכוון להביא לנו סרט שואה. הוא לא התכוון לשים את הזרקור על אימי השואה, אלא על השלכותיה בנפשותיהם של הדורות הבאים. לא לחינם שני בני הדוד הם אנשים נוירוטיים ומורכבים, עם בעיות ריגשיות בתפישתם העצמית, ביכולת המימוש העצמי שלהם ובמערכות היחסים שלהם.

הדור השלישי לשואה סובל מסינדרומים שונים שייחודיים לו. בעוד שהדור השני התאמץ להתעלות, להשכיל, להצליח, להפגין את ערכו ואולי גם לפצות את בני הדור הראשון על מה שעברו, בני הדור השלישי משלמים את המחיר על המחיר ששילמו בני הדור השני, ולמרות שהדור השני, דור הוריהם של בני הדודים, כלל לא נדון בסרט, הדור השלישי סובל מהפרעות אישיות. מדובר כאן, נזכור, ביהודים אמריקאים, מעניין להסתכל על הדור השלישי לשואה בארץ ולבחון כיצד הוא מושפע, השפעה משולבת של התמודדות משפחתית עם זכר השואה לצד התמודדות עם מלחמות, למשל. כשמשווים בין הדור השלישי הישראלי לדור השלישי האמריקאי, ולא רק בסרט הזה, ניתן להגיע למסקנה שהדור השלישי הישראלי הוא הרבה יותר חסין מהמקביל לו בארצות הברית, אבל זוהי כמובן אבחנה שיטחית שיש לבדוק יותר לעומק.

אין ספק שאייזנברג הוא יוצר גאון, ושחקן מרגש ונוגע. לא פחות ממנו, ואולי יותר בסרט זה, קלקין (אחיו של מקולי, שזכור לרובנו מ'השאירו אותי בבית') נוגע בנו, לעומק. הוא מבריק, מסעיר, דמות שניתן לאהוב, נכנס אל הלב ועושה לנו לעיתים קווץ' אמיתי. קלקין, כפי שמרמז שמו, איננו יהודי. הדמות שלו, מורכבת עד כדי כך שהוא מצליח להצחיק אותנו וגם להביא אותנו לידי דמעות, לעיתים באותה סצינה.

הסיפור מעניין, הצילום מבריק, הנופים מרהיבים, הבימוי המורכב שבו (בדומה לאדיר מילר), השחקן הראשי הוא גם היוצר והבמאי, מאוד מוצלח, במיוחד לאור זה, שאייזנברג נתן לקלקין 'לגנוב לו' את הבמה ולהבריק יותר ממנו, יש בכך גדולה שמביאה את הסרט כולו להיות סרט מרתק, שמביא אותנו להסתכל גם פנימה, לתוכנו, להסתכל על נושאים רגשיים ועל מערכות יחסים.  הסרט זכה כבר בפרסים רבים, ביניהם פרס התסריט הטוב ביותר של איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאי, ופרס השחקן הטוב ביותר לקלקין בגלובוס הזהב. מן הסתם יהיה מועמד בשנה הבאה גם לאוסקר.

שחקנים:

• ג'סי אייזנברג – דייוויד קפלן
• קירן קאלקין – בנג'י קפלן
• ויל שארפ – ג'יימס
• ג'ניפר גריי – מרסיה
• ליזה סדובי – דיאן
• קורט אגיאוואן – אלוג'
• דניאל אורסקס – מארק

מחזאי ובמאי: ג'סי אייזנברג