כוכבים תועים בחאן

כוכבים תועים: תיאטרון בתוך תיאטרון בתוך תיאטרון

„כוכבים תועים”, ההצגה החדשה של תיאטרון החאן, היא עיבוד חדש לרומן של שלום עליכם, מחזה מאת ריצ'רד נלסון שנכתב במיוחד עבור החאן, בבימויו של יותם גוטל, והמפגש ביניהם יוצר על הבמה עולם בתוך עולם בתוך עולם.

שלום עליכם ו״כוכבים תועים״

שלום עליכם, שמו הספרותי של שלום רבינוביץ, מגדולי הסופרים ביידיש, נולד ב־1859 באימפריה הרוסית ומת ב־1916 בניו יורק.

ביצירתו הענפה הפך את חיי היהודים במזרח אירופה לחומר ספרותי המשלב הומור, אירוניה, חמלה ומבט חד על השינויים החברתיים והתרבותיים שעברו עליהם. גיבוריו הם לרוב אנשים פשוטים, הנקרעים בין המסורת שממנה באו לבין החלום על חיים אחרים.

„כוכבים תועים”, שפורסם בהמשכים בין 1909 ל־1911, שייך ליצירות המאוחרות והשאפתניות של שלום עליכם. הוא שונה במידה מסוימת מן הסיפורים המזוהים ביותר עם הסופר, משום שהוא יוצא מן העיירה היהודית אל עולם התיאטרון היידי ואל אמריקה. במרכזו לייבל ורייזל, שני צעירים החולמים על אהבה ועל קריירה בימתית, ונפרדים כאשר דרכיהם בעולם התיאטרון מתפצלות.

היצירה מאפשרת לשלום עליכם לעסוק בשאלות שמעסיקות חלק גדול מיצירתו: היחס בין מסורת למודרניות, בין חלום למציאות ובין זהות אישית לבין השינויים ההיסטוריים שסוחפים את האדם. התיאטרון הופך אצלו למטפורה לחיים עצמם: מקום שבו אנשים מחליפים תפקידים, מחפשים זהות ומנסים להפוך את חלומותיהם למציאות.

מבנה של בובת בבושקות

אפשר לדמות את המבנה של של ההצגה לבובת בבושקות. אנחנו פותחים אחת, ובתוכה מסתתרת אחרת, ואז עוד אחת. הסיפור הגדול מכיל סיפור נוסף, הדמויות הופכות לשחקנים, השחקנים מגלמים דמויות בתוך סיפור על שחקנים, והמספר שמתחיל מבחוץ מוצא את עצמו מדי פעם בתוך ההתרחשות. אפילו הקהל אינו נשאר תמיד במקום הבטוח והנוח של מי שיושב בחושך וצופה.

זה מבנה תיאטרלי חכם, משום שהוא מתאים באופן מושלם לחומר שממנו עשויה ההצגה. הרי „כוכבים תועים” הוא בראש ובראשונה סיפור על תיאטרון, על אנשים שהבמה הופכת עבורם לבית, על החלום להיות שחקן ועל המחיר שמשלמים מי שמקדישים את חייהם לחלום הזה.

סיפור אהבה שנודד עם התיאטרון

במרכז העלילה נמצאים לייבל ורייזל, שני צעירים החיים בעיירה יהודית במזרח אירופה וחולמים להתחיל את חייהם יחד כשחקנים בלהקת יידיש נודדת. הם רוצים גם אהבה וגם תיאטרון, אבל נסיבות מקריות מפרידות ביניהם. מכאן ואילך יוצאים השניים למסעות נפרדים. השנים חולפות, הם בונים לעצמם קריירות, זוכים להכרה ומשנים במידה מסוימת גם את זהותם. לייבל הופך לליאו, ורייזל הופכת לכוכבת בפני עצמה. לבסוף דרכיהם נפגשות שוב בניו יורק.

אלא שסיפור האהבה הוא רק הציר שעליו נעה ההצגה. סביבו נפרשים סיפורים נוספים, ובמיוחד סיפורו של לייבל והמפגש שלו עם הוצמך, השחקן הקומי שהופך למנטור שלו. דרך מערכת היחסים הזאת נפתחת בפנינו תמונה רחבה יותר של עולם התיאטרון היהודי הנודד, עולם של כוכבים ואמנים, אמרגנים וקהל, שאיפות גדולות ותנאי חיים לא פשוטים.

זה עולם שיש בו הרבה קסם, אבל ההצגה אינה מסתירה את הצדדים האפלים שלו. מאחורי האורות והתהילה מסתתרים יחסי כוח, ניצול, תלות ופגיעות. לכן יש בסיפור גם רגעים קשים ולא נעימים לעיכול. ודווקא כאן נמצא אחד הדברים המעניינים בהצגה: היא אינה הופכת את עולם היידיש לתמונה נוסטלגית ומתוקה של עולם יהודי שנעלם. היא מאפשרת לו להיות עולם אנושי, על היופי ועל הכיעור שבו.

כשהקהל נכנס לתוך הסיפור

אחד הגימיקים הבימתיים המעניינים ביותר של גוטל הוא המשחק המתמיד במיקומו של הקהל. מצד אחד, השחקנים מפנים את מבטם ואת פעולתם אל מאחורי הקלעים, אל מה שנדמה כאזור של קהל הצופה בהצגה שבתוך ההצגה. לפתע אנחנו, הצופים באולם, הופכים כמעט לצופים של הצופים.

ומצד אחר, מדי פעם השחקנים, ובעיקר המספר, מכניסים את הקהל שלנו אל תוך הסיפור עצמו. הגבול שבין הבמה לאולם מיטשטש. אנחנו כבר לא רק האנשים שיושבים בחושך ומביטים בדמויות, אלא מקבלים לרגע תחושה שיש לנו מקום בתוך המתרחש, אפילו זכות להקשיב, להגיב ולהיות חלק מן המשחק.

זהו למעשה משחק מתוחכם עם הקיר הרביעי. הקיר הרביעי הופך בעצמו לאחת הבבושקות של ההצגה. יש במה, יש קהל של ההצגה שבתוך ההצגה, ויש אותנו, הקהל האמיתי, ולרגעים קשה להחליט מי צופה במי.

המהלך הזה גם מתאים לתפיסה העמוקה יותר של ההצגה. אם החיים של גיבוריה הפכו לתיאטרון, והתיאטרון הפך לחייהם, למה שהקהל יישאר מחוץ למשחק?

הבימוי של יותם גוטל: לא לשחזר, אלא להחיות

האתגר הגדול שעמד בפני גוטל היה כיצד להעלות היום את העולם של שלום עליכם בלי להפוך אותו למוזיאון. זו אינה משימה פשוטה. עולם התיאטרון היידי של ראשית המאה העשרים רחוק מאוד מחיי התרבות של הקהל הישראלי בשנת 2026. יש סכנה שכל ניסיון לשחזר אותו יהפוך לפולקלור, למעין אלבום נוסטלגי של כובעים, שירים ומבטאים.

גוטל בוחר בדרך אחרת. הוא אינו מנסה להסתיר את העובדה שאנחנו צופים בהצגה. להפך. הוא מדגיש אותה. התיאטרון עצמו הוא החומר שממנו הוא בונה את העולם. המעברים בין המציאות לסיפור, בין המספר לדמות, בין הקהל להצגה שבתוך ההצגה, יוצרים תחושה שאנחנו צופים במכונה תיאטרלית שמייצרת כל הזמן עוד שכבה ועוד סיפור.

זו בעיניי אחת הבחירות המוצלחות בבימוי. במקום להתחרות בעולם ההיסטורי של שלום עליכם, גוטל מתרגם אותו לשפה בימתית עכשווית.

הבמה שמספרת את הסיפור

גם התפאורה והתלבושות של דינה קונסון אינן רק שחזור תקופתי. הן מאפשרות לעולם להשתנות לנגד עינינו ולהתקיים בכמה מקומות בו זמנית. הדבר חשוב במיוחד בהצגה שעוסקת בלהקת תיאטרון נודדת. אנחנו זקוקים לתחושה שהדמויות אף פעם אינן באמת נטועות במקום אחד.

התלבושות מייצרות את העולם ההיסטורי, אך גם מסייעות למעבר המתמיד בין הדמויות. התפאורה אינה מנסה לבנות בכל פעם מקום ריאליסטי שלם. היא בונה את התנאים לדמיון. וכך, כמו בסיפור עצמו, גם הבמה הופכת ממקום אחד לאחר בלי שנצטרך להאמין בכל פעם מחדש שהגענו לעולם אחר.

התאורה של רוני כהן מוסיפה נדבך משמעותי למשחק הזה. היא מפרידה ומחברת בין הבמה לבין מאחורי הקלעים, בין רגעים אינטימיים לבין רגעים שבהם ההצגה נפתחת ומקבלת ממדים גדולים יותר.

עיצוב הווידאו של ויטלי פרידלנד מוסיף שכבה נוספת למבנה הרב שכבתי, כאשר הוא לוקח אותנו במגוון צורות ברכבת ובשייט באניה, יש בוידיאו משהו דינמי וחי למרות שהוא מצוייר וכאילו ילדותי.

התנועה של פולינה דריידן מחזקת את התחושה שהאנסמבל כולו הוא גוף אחד שנע בתוך המרחב.
אלה אינם קישוטים מסביב לסיפור. הם חלק מהדרך שבה הסיפור מסופר.

כשהסיפור מתחיל לשיר

למרות התכנים הקשים, יש ב„כוכבים תועים” הרבה חיות, והמקור המרכזי שלה הוא המוזיקה. השירים מלווים את ההצגה והופכים בהדרגה למשמעותיים יותר ויותר. דורי פרנס אחראי על הנוסח העברי ועל המוזיקה, וההפקה המוזיקלית וההקלטות הן של עמית פוזננסקי.

ככל שההצגה מתקדמת, נדמה שהמוזיקה משתחררת. שירים כמו „ביי מיר ביסטו שיין” ודומיהם מכניסים אל הבמה שמחה כמעט מתפרצת. וזה מעניין במיוחד משום שהשמחה אינה עומדת בניגוד מוחלט למה שסופר קודם. היא מתקיימת לצדו.

אולי זה אחד הדברים שהכי מאפיינים את עולם התיאטרון שמתואר כאן. גם כאשר החיים קשים, אנשים עולים לבמה. גם כאשר הם נפרדים, הם שרים. גם כאשר העולם שמחוץ לתיאטרון מתפרק, התיאטרון ממשיך להציע לקהל כמה שעות של אשליה, צחוק, אהבה ומוזיקה.

האנסמבל הוא הכוכב האמיתי

עשרת השחקנים עובדים כאן כאנסמבל מגובש ומדויק, וזה חיוני להצגה מהסוג הזה. אין מדובר בסיפור שבו לכל שחקן יש עולם סגור משלו. כולם משתתפים בבניית העולם כולו, עוברים בין תפקידים, מגיבים זה לזה ויוצרים תחושה של להקה שחיה על הבמה.

בולטים במיוחד איתי שור בתפקיד לייבל, אנה פוגטש כרייזל וארז שפריר כהוצמך. שור נושא את המסע של לייבל מן הצעיר החולם אל הכוכב שהופך לליאו, ומצליח לשמור בתוך הביטחון של הכוכב גם משהו מן האדם שהלך לאיבוד בדרך. פוגטש מעניקה לרייזל נוכחות שמחזיקה יחד אהבה, עצמאות וניסיון חיים. שפריר, כהוצמך, מביא את השילוב הנכון בין הומור לבין דמות שיש בה גם ניסיון, פגיעות ומורכבות.
לצדם פועלים גל זק, ניצן לברטובסקי, שחר נץ, עירית פשטן, ניר רון, בן דרורי ואביב ונטורה. רשימת המשתתפים הרשמית של החאן כוללת את כל עשרת השחקנים האלה.

המספר של ניר רון הוא חוליה חשובה במיוחד במבנה. הוא לא רק מספר לנו מה קרה. הוא גם מזכיר לנו שאנחנו בתוך הצגה. ברגעים שבהם הוא חוצה את הגבול שבין המספר לבין הסיפור, הוא הופך לאחד המפתחות להבנת המבנה כולו.

בין העבר שנעלם לתיאטרון שחי עכשיו

יש משהו יפה בכך שהחאן בחר להעלות דווקא עכשיו סיפור על תיאטרון שנעלם. „כוכבים תועים” אינה מנסה להחזיר את עולם היידיש אל הבמה כפי שהיה. היא משתמשת בו כדי לדבר על שאלות שלא נעלמו כלל: מה אדם מוכן להקריב כדי להיות אמן, מה קורה כאשר הקריירה הופכת לזהות, האם אפשר להחזיק יחד אהבה ואמביציה, ומה נשאר מן האדם מאחורי הדמות שהוא בנה לעצמו.

במובן הזה, הבחירה של גוטל מעניקה לחומר חיים חדשים. הוא אינו מנסה להיות שלום עליכם. הוא מאפשר לשלום עליכם לפגוש תיאטרון של 2026.

גם ההקדשה לאלכסנדר סשה ליסיאנסקי, מבכירי מעצבי הבמה בישראל, שהיה אמור לעצב את התפאורה ונפטר בטרם עת, מוסיפה רובד נוגע ללב להצגה שעוסקת כל כך בזיכרון ובמה שנשאר מאמנים אחרי שהמסך יורד.

בשורה התחתונה: „כוכבים תועים” היא הצגה מעניינת, קסומה ומתוקה, אבל המתיקות שלה אינה מבטלת את המורכבות. יש בה סיפור אהבה, תיאטרון בתוך תיאטרון, מוזיקה נהדרת, אנסמבל מצוין ובעיקר משחק אינטליגנטי עם עצם המעשה התיאטרלי.

יותם גוטל מצליח לקחת חומר שמגיע מעולם רחוק מאוד ולהפוך אותו לחוויה בימתית חיה, שמזכירה לנו שבסופו של דבר כל תיאטרון הוא בבושקה: בתוך הסיפור יש דמות, בתוך הדמות יש שחקן, מאחורי השחקן יש אדם, ומול כולם יושב קהל שמוכן להאמין, ולו לכמה שעות, שהכול באמת קורה.

על פי הרומן מאת שלום עליכם
עיבוד: ריצ'רד נלסון
בימוי: יותם גוטל
נוסח עברי ומוזיקה: דורי פרנס
תפאורה ותלבושות: דינה קונסון
תאורה: רוני כהן
תנועה: פולינה דריידן
עיצוב וידאו: ויטלי פרידלנד
הפקה מוזיקלית והקלטות: עמית פוזננסקי
מנהלת הפקה: קרן אור גדון
עוזרת במאי: רותם נהיר
עוזרת למעצבת תפאורה ותלבושות: ליאורה מזרחי
משתתפים: גל זק, ניצן לברטובסקי, שחר נץ, אנה פוגטש, עירית פשטן, ניר רון, איתי שור, ארז שפריר, בן דרורי, אביב ונטורה.
ההפקה מוקדשת לזכרו של אלכסנדר סשה ליסיאנסקי.

צילום: יעל אילן, רדי רובינשטיין