זה לא מכבר הפכו מופעי הרחוב לתיאטרון מן השורה, והם משתמשים ברחוב כתפאורה לרעיונות בנושאים חברתיים ואישיים שונים. הגעתי לכיכר גבעון בעת של כנס רעשני של פעילי איכות הסביבה. ברעש הזה היו צריכים שחקני האנסמבל להתחרות, אבל לאחר שהתחילו, האוזניות אפשרו לנו לסנן את רעשי הרקע, והעניין אפשר לנו להתמקד בקשב רב בשחקנים שהם גם אקרובטים.
את עידו בורנשטיין, המחזאי והבמאי, במשותף עם שלמה פלסנר, הכרתי כבר בימי הקורונה, כאשר ראיתי לראשונה את מופע הרחוב שלו, גוף ברחוב, בפלורנטין הצבעונית ומרובת הטיפוסים החברתיים השונים, והתלהבתי. יש עומק רב בעבודתו של עידו, והוא לוקח אותנו למחוזות חברתיים מרתקים ומדויקים. הפעם הוא מביא אותנו לכיכר גבעון, תפאורה שונה לגמרי במרכז העיר, בצמידות לשרונה, ומכיר לנו טיפוסים שונים מאלה שפגשנו בעבודתו הקודמת. שונים, אבל מייצגים כמה סוגים של אוכלוסיות במדינת ישראל. מתנחל דתי, בחור שגדל בסביבה אלימה והופך לגבר אלים בעצמו, ועוד. אנחנו מלווים את הטיפוסים, שזוקקו משלל ראיונות, מילדות, דרך הנערות, עד להווה.
יש כאן כמה רמות של שיח. הרמה האחת היא רמת הדיבור, רמה נוספת באה לידי ביטוי בהמחשות של השחקנים לרגשות והתנהלות של הדמויות השונות, שכולן יחד מצטרפות לפסיפס מסוים של מדינת ישראל. יש כאן מעין הצצה לתיאורים של זיכרונות ילדות שמכניסים אותנו לעולמן של הדמויות. יש זיכרונות של יחסים עם הורים, אחים, טיולים, נעימויות אי נעימויות, זרעים של אישיות ומערכות יחסים שיתפתחו בעתיד. כל אחד מאיתנו יכול למצוא בתוכו הדהוד לדברים שמוכרים לו בתחושות של צורך בקבלה ואהבה והתמודדות עם דחייה ותחושה של חוסר שייכות.
את ההתרשמויות והרגשות שנוצרים בנו מחזקת הרמה הפיזית. תנועות הגוף של שתי השחקניות והשחקן מעוררים אותנו לתחושות נוספות, לעיתים מעדנות ולעיתים מעוררות.
בשלב ההתבגרות, הנעורים, נוספות מטלות חיים, התמודדויות עם קבוצות שייכות נוספות, צבא והלם קרב. ההבדלים בין הטיפוסים השונים מתחדדים ונושאים אחרים הופכים לחשובים יותר. כשאנחנו מגיעים להווה, קשיים ומשברים עמוקים מתגלעים. הדמות שסבלה ממחסור ומאלימות בילדותה נעשית אלימה בעצמה וסובלת מתוצאות מעשיה.
המופע שמוצג לפנינו במשך כשעה מצליח להעביר אותנו מסע שלם בנפשיהן של הדמויות ובנפשנו שלנו, אנחנו חווים חוויה עוצמתית ומעניינת בדרכים לא שגרתיות שמעצימות את החוויה.
מידי פעם, השחקנים באים אלינו, הצופים, לוחצים איתנו ידיים ומסתכלים בעיניים. המסר של הקרבה והפיוס משמעותי מאוד בתוך האווירה של קונפליקטים ומלחמה. הוא מנסה לברוא מציאות טובה יותר ולשדר מסר אופטימי. למרות כל החוויות הקשות שאנחנו עוברים, אנחנו יכולים ליצור לנו עולם חיובי ונעים יותר לחיות בו, עולם שמתחיל בכיכר העיר, שהיא מקום של חיבור בין אנשים.
כתיבה: עידו בורנשטיין | בימוי: עידו בורנשטיין, שלמה פלסנר| דרמטורגיה: רויטל משעלי | עיצוב תנועה: עומר שמר | מוסיקה מקורית ועיצוב פסקול: קובי ויטמן | עיצוב חלל ותאורה: איריס מועלם | עיצוב תלבושות: נועה דותן | עיצוב גרפי: אליעד סודאי | ע.במאי: גלעד גורדון | מדריכי הסיור: גלעד גורדון, ספיר הארטמן | שחקני פסקול: שי אגוזי, אמיר גולדמן, חי מאור | פרפורמרים יוצרים: תמר ברבי, ענת ועדיה, עדילי ליברמן, חגי כהן
לפרטים ותאריכים נוספים:
כיכר – מופע עם אוזניות המתרחש בכיכרות עירוניות – אנסמבל כאן מציג (ensemblecan.com)
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
