'מותרת לכל אדם', ההצגה החדשה של תיאטרון באר שבע, היא הצגה על זוג נורמטיבי, כביכול. בסופו של דבר, היא תוציא אתכם עם תחושה של 'בוקס בבטן'. איה קפלן, יוצרת מחוננת שכתבה וביימה, ומונתה לאחרונה למנהלת האמנותית של התיאטרון, היטיבה להיכנס לנימים הדקים של הדמויות, ולהביא אותנו, הצופים, להרגיש את כל טווח הרגשות שחווים הגיבורים של ההצגה. יש כאן אוסף של דמויות, בני המשפחה והמעגלים הסובבים אותם, בעיקר אנשי הקהילה בתוכה הם חיים, האנשים המשמעותיים עבורם, שכולם דמויות עגולות, בעלות מאפיינים רבים, שונים, ולעיתים סותרים. בני אדם שנוהגים בדרכים אנושיות, לעיתים הם רחמנים ולעיתים אכזריים, אבל תמיד מונעים על ידי פחדיהם והדרך בה הם תופשים את חייהם.
בני הזוג חיים ביישוב קהילתי דתי, הוא איש הייטק מצליח, היא אשת חינוך מוערכת, שעומדת מאחוריו ותומכת בו. הם הורים לשלושה ילדים בגילאים שונים, בהם שניים מרדניים בגיל ההתבגרות. הקרע ביניהם מתגלה כאשר הוא, בשיא הצלחתו, עושה אקסיט (מוכר חברה בסכום עתק), ובאותו זמן היא מועמדת לקידום גדול, לתפקיד ניהולי שהיא רוצה בו מאוד. הוא לא רוצה שהיא תיקח על עצמה את התפקיד. הוא רוצה שהיא תמשיך להיות האישה התומכת, עם קריירה קטנה משלה, אך ללא שאיפות גדולות. הוא מתחיל להתעלל בה ריגשית. היא מבינה שהגיעה עמו למבוי סתום ורוצה, בתחילה, שינסו להתקרב מחדש כשהוא יעזוב את הבית. אחר כך היא מבינה שהמוצא היחיד שלה הוא גירושין. הוא לא מוכן להתגרש. היא נותרת, במשך שנים, עגונה.
כולנו מכירים את הזוג המוצלח הזה מהחיים. שני מצליחנים שעושים הכל טוב יותר. כולנו מרימים גבה כאשר מסתבר שמאחורי החזית הוורודה יש גם בעיות, ולעיתים, כמו בהצגה, הבעיות הללו הן קיצוניות. לעיתים זה קורה גם לנו. אפרת בוימולד משחקת את אפי, האישה שכל כך רוצה להתגרש, על כל מורכבויותיה, בצורה משכנעת. ניתן לראות על פניה בכל עת את התחושות, המאוויים והאכזבות, האמונה והאכזבה, האהבה והפחד. אפי היא אישה חזקה מאוד, היא מגלה בעצמה כוחות גדולים, במיוחד מול גבר שאהבה מאוד וחשבה שתזדקן עמו. רוי מילר מצליח להשניא את עצמו עלינו, הצופים, מלאכה שהיא מורכבת בפני עצמה. הוא משניא את עצמו למרות שאנחנו מסוגלים להבין, דרך משחקו, גם את מניעיו, את רצונותיו, את נפשו המסוכסכת. את רצונו בחיים טובים עם אשתו וילדיו, לעומת תפישה שבה הוא הגבר, הוא צריך לשלוט, ואם היא לא מקבלת את רצונו, הוא צריך לכפות את עצמו. מכאן, הוא לא מסכים לתת לה גט.
וכמו בחיים, למשוואה הזאת נכנסים הילדים המתבגרים, שמתמודדים כל אחד בדרכו, כל אחד עם רגישויותיו, לוקחים צד ומסבכים את הדברים עוד יותר. נעמה אורן, בתפקיד הבת שהיא גם זמרת, מפליאה במשחק ובשירה. השירה מכניסה אלמנט חשוב נוסף, בעלילה וגם בהתחברות החושית שלנו לעלילה על הבמה. מעגל נוסף הוא החברים, העמיתים והשכנים, אשר לוקחים צד ומנסים להשפיע. לאנשים אשר הקהילתיות חשובה להם מאוד, זהו אלמנט חזק, שמכניס עוד מעגל של השפעה.
התפאורה של יהודית אהרון, בשילוב עם עיצוב התנועה של עמית זמיר, נותנים נופך נוסף של הדרמטיות שעובדת על חושינו. המעבר מסלון הבית שהיה פעם חמים וביתי והפך למנוכר, לבית הדין ובית הכנסת, המעבר מהפרטי לציבורי, מעבר בין מעגלים של החיים שמקיפים את אפי ומשפיעים עליה, והתנועה על הבמה, פועלים את פעולתם, שתומכת בהשתלשלות העלילה והתפתחות הרגשות.
ההצגה היא על אישה עגונה ומאבקה לחופש בחברה פטריארכלית, אבל לא פחות מזה, בעיני, היא על המאבקים שבני אדם, אנחנו, חווים בנפשנו, בין ערכים שונים שלנו, בינם לבין אמונות, צרכים ורגשות, על המאבק שלנו לשייכות למשפחה, לקהילה, מול הדרך שלנו, המצפן הפנימי שלנו, שקורא לנו ללכת למקום האותנטי שלנו, וזה מה שהופך את ההצגה לחזקה עוד יותר, היכולת שלה להביא אותנו לחוות את כל זה. זוהי הצגה מרתקת, חזקה וחשובה, עם בימוי מבריק ומשחק שמדביק אותנו לכיסא.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©