מותר לאהוב? בקאמרי

מותר לאהוב? שמה של ההצגה לקוח משירה של לאה גולדברג, שדמותה מככבת בהצגה. על השם מושם סימן שאלה. האמנם מותר לאהוב, או שמא מותר לאהוב, אך ההיתר לאהבה לא מבטיח שמושא אהבתך ירצה בך גם הוא. זהו הנושא המרכזי של ההצגה. האכזבה, הניסיונות החוזרים למצוא אהבה, בכל דרך אפשרית, באתרי הכרויות, בעזרת מכרים, ובסופו של כל ניסיון מגיעה אכזבה. הגיבור המאוכזב שלנו רואה סביבו את כל אלה שמצליחים למצוא אהבה וזוגיות, ואפילו להתחתן, כמו אחיו, כשהוא עצמו נדון לבדידות. הוא מתנחם במושא עבודת הדוקטורט שלו, המשוררת לאה גולדברג, אשר כתבה רבות על האכזבות שהוא מכיר, וגילמה בדמותה את האישה שמחפשת אהבה ואינה מצליחה למצאה.

השיר נמצא בהצגה ברוחו, אך לא מושמע בה. השיר שמכבב בה הוא 'it's raining man', גרסתה של גרי האליוול משנת 2001 לשיר של  the weather girls, ויש לכך משמעות.

לאה גולדברג נמצאת שם כרעיון ארכאי, למרות שהשחקנית שמגלמת אותה עושה את תפקידה להפליא. השיר it's raining men, שמושמע שוב ושוב לאורך ההצגה, לוקח אותנו לזווית ההומוסקסואלית של ההצגה, שני האחים שהם הומוסקסואלים, כאשר האח הצעיר מגלה את מלוא משמעות היותו הומוסקסואל במחנה קיץ, בו הוא מכיר נער ערבי שמעיר בו רגשות, וכשהוא מתמודד עם ביקורת וחוסר קבלה של נערים יהודים. ההתבגרות של נער שהוא הומוסקסואל היא נושא חשוב מאוד של ההצגה.

ומכאן חזרה לגולדברג, ששואלת במרירות מדוע לא הצליחה למצוא אהבה בעוד שנשים מכוערות ממנה מצאו זוגיות ונישאו, אבל ברור שזאת לא הייתה הבעיה האמיתית של גולדברג. היא הייתה אישה שפעלה בעולם גברי ועברה דרך תקרות זכוכית, כך שלא נתפשה כנשית. בנוסף בחרה בגברים שלא  היו פנויים, גם זה לא סייע לה למצוא אהבה. עם זאת, דמותה של גולדברג משרתת יפה את העלילה של 'מותר לאהוב?' אהבתי מאוד את הדיאלוגים שלה עם גיבור ההצגה שאיננו מצליח למצוא אהבה.

נושא נוסף שמופיע בהצגה הוא מערכת יחסים בין שני אחים, ששניהם הומוסקסואלים. אחד מצליח למצוא זוגיות, השני לא. מערכת היחסים ביניהם לא קיימת, למעשה. הם מרוחקים ואינם מסוגלים לתקשר, ורוחשים ביניהם רגשות שליליים, שמגיעים לשיאם באיבה שחש האח הבודד בחתונתו של האח שמצא זוגיות.

כל אחד מהנושאים הללו, התבגרותו של נער הומוסקסואל, התאהבותו הראשונה והתמודדותו עם הסביבה, לצד מערכת היחסים של אחים הומוסקסואלים, והקשר המדומיין עם לאה גולדברג, כל אחד מהם חזק מאוד, ואולי זכאי להצגה שתתמקד בו. יש כאן ריבוי של עלילות, שתומכות זו בזו, אולם אינן מגיעות לידי מיצוי.

עם זאת, יש בהצגה חן רב והומור שמתפרץ מידי פעם, המשחק טוב והדמויות משכנעות. אהבתי, כאמור, את משחקה של ענבל ארז בתפקיד לאה גולדברג, ואת משחקו של יואב צרפתי בתפקיד הנער המתבגר. המוזיקה והכוריאוגרפיה הן חלק חשוב מההצגה והן מוסיפות לה דינמיות וחיות.

שאלתי את אור ענבר, המחזאי והבמאי, מה ראה בדמותה של לאה גולדברג שגרם לו להכניס אותה להצגה.

אור: "רציתי להביא את הפרדוקס, נשים רוצות להיות שוות לגברים, אבל יש להן את התסכול, שלא רואים בהן את הנשיות. גם אני, בסביבה האישית שלי אני מרגיש מוערך, אבל לא רואים בי מושא לאהבה רומנטית. גם הבחירה בגברים שאינם מתאימים כמו אצלה, השילוב של בחירה לא נכונה עם התחושה של להיות לא רצוי.

מסביבי אני רואה מין קלות בלתי נסבלת של אנשים שזה פשוט קורה להם, הזוגיות זה משהו שקורה להם תוך כדי החיים. אני רואה אנשים שמוצאים מאוד בקלות. ראיתי את לאה גולדברג בעצמי. הגיבור בהצגה אומר שהוא לא רוצה למות לבד, כמוה, אם כי, מאידך, הוא רוצה להצליח כמוה".

מדוע הכנסת מוטיבים נוספים להצגה?

אור: "המחזה הוא בסופו של דבר לא על לאה גולדברג, היא מביאה הקשר תרבותי רחב יותר לנושא. הרפרוף סביב החיים שלה נכון למחזה, אבל במחזה הזה הרגשתי שזאת המידה הנכונה. השזירה של הנושאים באה מהשאלה, האם מותר לאהוב. כשאתה גדל כנער הומו הסביבה משדרת לך שאסור לאהוב בדרך שאתה רוצה לאהוב. אם התמזל מזלך לגדול בסביבה ליברלית יחסית, אבל אם אתה לא מצליח למצוא, מה אני חוגג בעצם במצעד בגאווה? את הזכות התיאורטית שלי להתאכזב מגברים? זאת תחושה שלא מזמינים אותי באמת לחגיגה".

למה ריבוי הנושאים? לא עדיף היה להתמקד באחד מהם?

אור: "זה מחזה ראשון שלי, היה לי דחוף להגיד הרבה דברים, אני רואה יצירה כתהליך ואני רואה כל אחד מהנושאים הללו זוכה ליצירה משלו בהמשך. פה אני מנסה לענות על השאלה, האם מותר לאהוב. ניסיתי לתת ראייה יותר כוללת".

התובנה שחוזרת על עצמה בהצגה, שמושמעת על ידי לאה גולדברג, היא התשובה לשאלה: ומה יעשה מי שאינו מוצא אהבה? פשוט לחיות, היא עונה. מעבר לצורך באהבה, יש עוד הרבה מה לעשות בחיים. גם זהו נושא שניתן לדון בו הרבה יותר לעומק.

מאת ובבימוי: אור ענבר

משחק: נדב בלומנברג, יואב צרפתי, ענבל ארז, יובל מונק

תפאורה ותלבושות: יערה שילוני | עיצוב תנועה: מאיה דגן

מוזיקה: נמרוד עציון | תאורה: רועי דביר

שם ההצגה לקוח משירה של לאה גולדברג, "האמנם", בתוך: 'שירים', ספרית פועלים, 1973, כרך ב, עמ'77.
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים ומועדים נוספים:

מותר לאהוב? | התיאטרון הקאמרי של תל-אביב