אוקטובר 18, 2026
הצירוף בין דרמה קלאוסטרופובית בחלל סגור לבין התקלפות המסיכות הליברליות של קבוצה מבוססת הוא נוסחה מוכרת, אך העיבוד לדרמה "Votemos" מתעלה באופן מובהק על סרט המקור ומזקק מתוכו אמירה חברתית נוקבת בהרבה.
בעוד היצירה הקולנועית הספרדית-איטלקית נשענה לא פעם על אסתטיקה של קומדיה בורגנית מוארת ומזמינה כדי להבליט את הארס המילולי שנפלט בהדרגה, הגישה הוויזואלית כאן בוחרת במסלול קודר, אפל ואינטנסיבי.
החלל עטוף כולו בגוונים חומים, כהים ועמומים, שמשרים תחושת מחנק פסיכולוגית מן הרגע הראשון. הבחירה הזו מפשיטה את הסיפור מעטיפת הסאטירה הקלילה והופכת את אסיפת הדיירים התמימה לכאורה לזירה יצרית, קלאוסטרופובית וחשופה, שבה צפים אל פני השטח מנגנוני הפחד הקמאיים של החברה.
הנושא הליבתי של היצירה מתחיל בהחלפת המעלית, התקציב או הסכסוך השכנותי הפרוזאי, ומגיע מהר מאוד לדרך שבה חברה שנתפסת בעיני עצמה כסובלנית ונאורה מייצרת במו ידיה חיכוכים ואימה מתוך בורות וסטיגמה.
הטריגר לכל המערבולת הזו הוא דיווח כבדרך אגב על כוונתו של אחד השכנים להשכיר את דירתו למתמודד נפש במסגרת תוכנית לדיור נתמך. האחר המדובר אפילו עוד לא דורך בחדר, אך הנוכחות המדומיינת שלו מספיקה כדי לפרק לגורמים את הנימוס הבורגני.
הדיירים אינם מודים בגזענותם, אלא ממהרים לעטוף את הרתיעה שלהם בנימוקים בירוקרטיים פתלתלים שנעים בין דאגה לילדי הבניין, חרדה מירידת ערך הנכס, ועד יומרנות פטרונית הטוענת כי המעבר לבניין כלל אינו לטובתו של הדייר החדש. הדעה הקדומה אינה נשארת בגדר מחשבה סמויה, אלא הופכת לפאניקה קולקטיבית שמזינה את עצמה ומייצרת שנאת חינם בין השכנים לבין עצמם.
היכולת להפוך טקסט מנוכר לדרמה מתוחה ואנושית מתבטאת בבנייה המדויקת של הדיאלוגים, שאינם מרפים מהצופה ולו לרגע. ככל שהדיון הפרוזאי מסתבך, כך נחשפים המניעים הנסתרים של כל אחת מהדמויות: הליברל המוצהר שמגלה את גבולות ההכלה שלו ברגע שהדבר נוגע לכיסו הפרטי, השכן החרד שמזין את הסביבה בסטריאוטיפים ובפחדים בלתי מבוססים, ובעל הדירה שנלכד בין רצון לעשות את הדבר הנכון מוסרית לבין הלחץ החברתי הדורסני של סביבתו. הדינמיקה הזו מדגישה כיצד הצביעות אינה תכונה של אדם יחיד, אלא מנגנון קולקטיבי שמספק צידוקים נאורים לאפליה קשה.
הקדרות הוויזואלית משמשת כתפאורה נפשית מושלמת להתפתחות העלילה. הצבעוניות העמומה והחלל הדחוק אינם מאפשרים לעלילה לגלוש למחוזות של קומדיית מצבים קלילה, אלא מחייבים את הקהל להתמודד עם המועקה הגדלה בחדר.
כל עימות מילולי, כל הרמת קול וכל שתיקה מביכה מהדהדים בחלל הכהה ומייצרים חוויה של מלכודת פסיכולוגית. אין כאן יציאה לאוויר הפתוח ואין הפוגה דרמטית; הנוכחים כולם נאלצים להישאר בתוך הסיר המבעבע של יצריהם עד להכרעה.
היתרון המובהק של המדיום הבימתי החי על פני הסרט נחשף במלוא עוצמתו בעיבוד התיאטרוני הישראלי "מי בעד" שעלה בתיאטרון הקאמרי בבימויה של רוני ברודצקי. בקולנוע המצלמה בוחרת עבור הצופה לאן להביט באמצעות תקריבים, בעוד שבבימוי התיאטרוני של ברודצקי כל חברי האנסמבל נוכחים על הבמה בו-זמנית.
הצופה נחשף ברצף לתזמורת שלמה של צביעות אנושית, הכוללת השפלות עיניים, תנועות גוף בלתי נינוחות ומבטים מוצנעים ברגעי הציניות. ההעתקה של הדרמה לערבוב הגבולות והחטטנות של השכנות הישראלית מעניקה לדיאלוגים קצב מהיר, אמינות גבוהה וחספוס כואב.
הבימוי של ברודצקי מעניק לטקסט הידוק דרמטי שחסר בסרט המקור, והופך את הדיון התיאורטי למחזה יצרי ומטלטל שמציב מראה מכאיבה מול הדרך שבה אנחנו מתייחסים לשונה ולזר בתוכנו.
תסריט מקורי: סנטיאגו רקחו, חאבייר מרקוס, ראול בארנקו
בימוי הסרט המקורי: סנטיאגו רקחו
מבוסס על הסרט הקצר והמחזה Votemos מאת סנטיאגו רקחו
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©