מי מפחד מוירג'יניה וולף, הקאמרי

'מי מפחד מוירג'יניה וולף' הוא אחד המחזות האייקוניים של תקופתנו. כשאדוארד אלבי כתב אותו, בראשית שנות הששים, זה היה מחזה פורץ דרך בנועזותו ובנושאים בהם טיפל, מערכות יחסים רעילות שמותחות את גבולות הסובלנות החברתית וקורעות מסיכות של צביעות בחברה האמריקנית של תקופתו. המחזה הוצג במיטב תיאטראות ארצות הברית והעולם, התפקידים הראשיים שוחקו על ידי מיטב שחקני העולם, והוא אפילו הפך לסרט בכיכובם של ליז טיילור וריצ'ארד ברטון. גם בארץ הועלה המחזה כבר מספר פעמים, ביניהם גם בתיאטרון הקאמרי, עם גיל פרנק בתפקיד הגברי הראשי. גיל שיחק את התפקיד הזה גם בהפקה של 'הבימה'.

עכשיו אנחנו מקבלים גרסה חדשה לגמרי של המחזה, שקיבל זריקת רענון ומתיחת פנים, על ידי יוצרי ההצגה והבמאי עירד רובינשטיין. אין ספק שחלק ניכר מגדולתה של ההצגה ניתן לייחוס למשחק יוצא הדופן של אפרת בן צור, שהיא בכלל שחקנית של תיאטרון גשר שבאה לקאמרי כדי לשחק את התפקיד המיוחד הזה, עם גרסה משלה למרתה, הדמות הנשית הראשית. מיכה סלקטר, שמשחק את הדמות הגברית הראשית, נותן לה 'פייט' מצויין. המילה 'פייט' מדוייקת בהקשר זה, שכן העלילה של המחזה נעוצה בקונפליקט מתמשך בין בעל ואישה, ג'ורג' ומרתה, שניהם אנשים חזקים, מורכבים מאוד מבחינה ריגשית, שבנו מערכת יחסים רעילה וסדיסטית. שניהם תלויים זה בזה, הם אינם מסוגלים או רוצים לעזוב זה את זה, אך הם מתעללים זה בזה. זאת מערכת יחסים שהיא לא בלתי מוכרת, אך היא מחודדת במחזה של אלבי.

שניהם משתמשים, במשחק המופרע שהם משחקים ביניהם, בזוג הצעיר שהם, הזוג בגיל העמידה, הזמינו אליהם בשעת לילה מאוחרת. הזוג הצעיר והאופטימי מגיע, ועובר גם הוא התעללות ריגשית קשה על ידי שני בני הזוג. גם תום אבני ואביגיל הררי, שמשחקים את בני הזוג הצעירים, עושים את תפקידם להפליא. עם זאת, משחקם של אפרת בן צור ומיכה סלקטר הוא כמובן חוט השדרה של ההצגה. אפרת מכניסה אלפי גוונים של שחור ואפור לדמותה של מרתה, והופכת אותה לאישה אומללה, פגיעה, אכזרית משום פגיעותה, שמתפרקת חדשות לבקרים ומקימה את עצמה מחדש, למתקפה אכזרית עוד יותר על בן זוגה ועל סביבתה. הוא, מיכה, נותן לג'ורג' דמות אניגמטית. לא תמיד אנו מבינים מה מחזיק אותו במערכת היחסים הזאת, עד הסוף. אז אנחנו מבינים שאהבה גדולה, שאסון בצידה, היא שמחזיקה את הזוג יחד.

שני בני הזוג הצעירים, עוזבים לפנות בוקר, מבולבלים ומפורקים ריגשית, לאחר שעברו מסע מחודש של הכרות עם עצמם ועם חולשותיהם, כפי שניתן לעבור רק עם זוג סדיסטים שמשתמשים בכל כלי לצורך המלחמה ביניהם. המלחמה הזאת מרחיקה אותם, אבל לא פחות מזה מקרבת אותם זה לזה, שכן שניהם זקוקים לה, ולהחרפה מתמדת בהתעללות.

התפאורה מבוססת על ספה ענקית שכדי לצאת מהמרחב של החדר או להכנס אליו, צריך לטפס עליה. אט אט מתמלאה הבמה בבקבוקים וכוסות. כשההצגה מסתיימת הבמה נראית כמו שדה קרב שמלא בשאריות של אלכוהול ושטנה, ובשאריות של התחפושות ממסיבת התחפושת ששני הזוגות הגיעו ממנה: ג'ורג' ומרתה כזאב הרע וכיפה אדומה, והזוג הצעיר, ניק ומיצי (האני במחזה המקורי של אלבי) כקן וברבי. כמה סימלי.

גם כיום, יש מה ללמוד מההצגה, ברמה האישית, ברמת מערכות יחסים זוגיות וגם ברמה החברתית. ההתעללות ההדדית היא הרי לא ייחודית לתחום הזוגי, ובחברה הישראלית, לצערנו, אנחנו רואים אותה יותר ויותר, על ההקצנה שהיא עוברת חדשות לבקרים, וזה מה שהופך את 'מי מפחד מוירג'יניה וולף' לאקטואלית יותר מתמיד.