ינואר 17, 2025
אחת מהשאלות הראשונות שאנחנו שואלים אדם זר, כדי להכירו היא: 'איפה אתה גר?'. מקום לגור בו הוא לא רק המקום הפיזי בו אדם מעביר את זמנו, אלא גם שייכותו, זהותו, כל מה שיש לו. 'מקום לגור בו' עוסקת בבית ובהעדרו, בתחושת שייכות ובפגיעה העמוקה בה, בקהילתיות העמוקה של מקום לגור בו שהוא בית אישי וגם קולקטיבי, של מושב או קיבוץ שבו תושביו מחוברים בחוזקה, והם נותנים זה לזה משמעות וזהות.
מקום לגור בו, והעדרו. בשבעה באוקטובר התעוררו אנשי עוטף הנגב למציאות איומה, לשואה אישית וקהילתית. המציאות הזאת הפכה לברוטלית ולא אנושית ככל שהיום התפתח, וחוץ מהגנה זה על זה, גילויי אומץ שלהם ושל חבריהם, לא היה להם על מי לסמוך. הצבא, אליו זעקו, לא הגיע במשך שעות ארוכות. לאחר מכן, הנותרים פונו, נשלחו לגור בכל מיני פינות ברחבי הארץ, בבתי מלון, מרכזים קהילתיים, בתי אירוח, ובקיבוצים.
בתיאטרון עוטף נגב יש שחקנים ואנשי צוות שהם אותם אנשים, שחוו את שואת השבעה באוקטובר ונותרו בחיים, כדי לספר ולהתגעגע לנרצחים, שהם לעיתים בני משפחותיהם וחבריהם, להנציח אותם ולהלחם למען החזרתם של החטופים, שהם בני משפחותיהם וחבריהם, כמו עופר קלדרון, אחיו של נסים קלדרון המנהל הטכני של תיאטרון עוטף נגב, או גדי מוזס, בן משפחתו של מיגל אורבך.
הצגה שעוסקת בשבעה באוקטובר ומה שקרה לאחר מכן, עם האנשים שחוו את השעות, הימים והחודשים שלאחר מכן, נשמעת קשה מנשוא. טבעי שהאדם שמתלבט האם ללכת ולראות ישאל את עצמו, האם זהו משהו שאני יכול לעמוד בו. נכון, ההצגה קשה, אבל היא לא קשה מדי, לא בלתי נסבלת, לא כזאת שתעשה לכם סיוטים בלילה. נכון, השחקנים בה מתארים דברים שבאמת קרו להם, דברים שאסור היה להם לקרות, אבל הם עושים זאת בצורה שאנחנו, הצופים, יכולים להכיל. מיגל אורבך מספר לנו את מה שאירע לו בדרך הבאה: הוא מספר על הדפיקות בדלת, כאשר הוא לבוש בתחתונים בלבד, ואשתו מבקשת שלא יפתח. הוא שואל לשמו של החייל שדופק בדלת, השם הוא שמו של בחור מהתנחלות. הוא שואל עוד כמה שאלות, עד שאשתו מתרצה והם פותחים את הדלת. הוא מתאר את הסיטואציה בה הוא עומד, בתחתוניו, בין כמה חיילים לבושים במדיהם, עם חגורים ונשק, ומתבונן במה שנותר מביתו, שהכל בו הרוס ומנותץ. כל החפצים אליהם הוא חש שייכות מתגלגלים על הרצפה, מחוללים.
ומה שקורה לאחר מכן. השחקנים, בבימוי של מנהל התיאטרון, אמיתי יעיש בן אוזיליו, ממחישים לנו התרחשויות מחייהם של המפונים. הם רצים בבהילות עם מטלטלים, עם תיקים ומזוודות, מקצה החדר לקצהו, מניחים על חיקיהם של הצופים תיקים, לוקחים אחרים, ושוב רצים מצד לצד. כמי שהתנדבה במשך חודשים בבתי מלון של מפונים, לא הבנתי מדוע בכל שבוע-שבועיים מעבירים את המפונים ממקום למקום, מבית מלון אחד למשנהו, מעיר לעיר. זה מה שחוו מפוני השבעה באוקטובר. הריצו אותם ממקום למקום, וגם במלונות חמישה כוכבים, כפי שהם מעידים, הם פליטים. פליטים שמתגעגעים לדברים הפשוטים ביותר, להכין בעצמם ארוחה, לכבס לעצמם במכונת הכביסה שלהם. זהו קטע חזק מאוד שמבהיר לכל אחד מאיתנו, כיצד ההטלטלות הזאת, ממלון לבית הארחה, של אנשים שעברו את הנורא מכל, מתישה ופוגעת. גם כשמדובר במלונות חמישה כוכבים. הפליטים במולדתם, שמקבלים שלוש ארוחות ביום ומגבות חדשות בכל יום, מואסים במהירות בחמישה כוכבים, והם רוצים הביתה, לבית שכבר למעשה לא קיים, פיזית, בדרך כלל, אך מנטלית וריגשית, זהו הבית היחיד שיש להם.
מקום לגור בו. בית הוא מקור לגעגוע. אחר ככלות הכל, ולמרות כל מה שעברו בבתיהם, הפליטים בארצם מתגעגעים לביתם. רק זה יכול להסביר מדוע רבים כל כך מהם שבו. שבו למקום בו עברו זוועות, ועדיין הוא ביתם, המקום היחיד בו הם רוצים לחיות. הקהילה החזקה שיצרו מתווספת על תחושת השייכות לבית הפרטי, והיא מושכת אותם חזרה.
זוהי הצגה לא מתייפייפת אבל גם לא מורבידית. היא איננה מדכאה. היא מספרת לנו, בסיפור אנושי ונוגע, את מה שאנחנו כבר יודעים על זוועות השבעה באוקטובר. היא מספרת לנו מה שאנחנו כבר יודעים על טלטלותיהם של המפונים מביתם, אפילו מכניסה קצת הומור בדרך הצגת הדברים. היא מביאה את הדברים מיד ראשונה, והאנשים שאנו רואים מול עינינו הם בני אדם שממשיכים לחיות, להתמודד, ויש להם שאיפות וחיים. ואחד מהדברים שהם רוצים מעל לכל, הוא אותו מקום לקרוא לו בית, לצד חבריהם וקהילתם.
בשיח שלאחר ההצגה, מספר אמיתי יעיש בן אוזיליו, שהתמנה למנהל התיאטרון זמן קצר לפני השבעה באוקטובר, שרצה לעשות תיאטרון דוקומנטרי. הוא התחיל לראיין אנשים, וב 7.10 החיים התהפכו. "יום אחרי ה 7.10 השחקנים היו אמורים להתחיל חזרות. במקום זה, נענו ונדנו בין המלונות של המפונים, והדבר הזה, המושג של בית, של מקום לגור בו, התחיל לצוץ'.
מיגל אורבך הסביר את עמדתו: "אנחנו צריכים לספר את הסיפור שלנו, לא לתת לאחרים לשנות לנו את הנרטיב. היינו צריכים לגייס הרבה כוחות כדי לספר כאן את הסיפור שעדיין איננו יודעים את סופו. חתני עדיין חטוף. אצלנו כולם משפחה אחת גדולה, כל אבדן הוא אבדן של בן משפחה. מבחינתי, ההצגה הזאת היא חובה, כדי שכולם יידעו מה עברנו".
צילום וידיאו: בנצי פומרצקי
הדס נוימן, שמשחקת בהצגה, עברה ממלון למלון והסריטה שיחות, עדויות מהשבעה באוקטובר. "יום אחד ראיינתי מישהי שסיפרה שראתה את אחיה נרצח מול עיניה. שכחתי שסיפרה איך נרצח. פשוט מחקתי. אז הבנתי שזה יותר מדי לספוג. צריך לעצור ולהבין מה זה עושה".
אורבך מסכם: "פתאום כולם חוזרים, גם אנשים שעזבו לפני שנים. מקום לגור בו זה חזק יותר מבית. הקשר עם הזולת הוא זה שמאפשר לנו להמשיך הלאה. זה החיבור שלא מאפשר לנו לעזוב".
זוהי הצגה חזקה, שאני ממליצה לכל אחד לראות. היא עשויה בצורה שנוכל להכיל ולהבין את מה שעברו, ועוברים, האנשים שעצרו את מחבלי הנוחבה בגופם, על הגבול. למען נזכור תמיד.
יוצר ובמאי: אמיתי יעיש בן אוזיליו, שחקנים יוצרים: מיגל אורבך, יעקב אמסלם, הדס נוימן, יסמין בר שלום אגמון, עומר לבה. מוזיקה: רן אלמליח, עיצוב חלל ותאורה: איריס מועלם, כוריאוגרפיה: מור לידור, וידאו: גינסיס הפקות, תלבושות: דורון אשכנזי, דרמטורגיה: רננה רז.
צילומים: אביבה רוזן
לפרטים נוספים:
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©