נפוליון

סרטו הארוך מאוד של רידלי סקוט על חייו של נפוליון בונפרטה הוא כמובן, דרמה ביוגרפית. מן הסתם, גם ביוגרפיה ממרחק זמן, תרבות וגיאוגרפיה היא עניין של פרשנות. זהו סרט אפי אמריקאי-בריטי על צרפתי ממוצא קורסיקאי, שנראה ששופט את נפוליון מראש לשלילה. הוא מדגיש את יוהרתו, אישיותו הקשיחה והנרקיסיסטית. ברור שנפוליון לא היה מלאך. הוא גרם למותם של מיליונים רבים, אם כי, מן הסתם, אם לא בידיו היו מתים בידם של אחרים. הסרט לא יורד לדקויות פסיכולוגיות של הדמות, ובכך הוא אינו מעניין מספיק. גם חואקין פיניקס כנפוליון אינו הבחירה הטובה ביותר לטעמי. הבחירה בו עולה בקנה אחד, מן הסתם, עם הבחירה להשאיר את דמותו של נפוליון, אחת הדמויות המסקרנות בהיסטוריה, כדמות שטוחה ואינפנטילית.

דווקא ונסה קירבי כג'וזפין, בת זוגו של נפוליון ואהבתו הגדולה, יוצרת דמות הרבה יותר מורכבת ומעניינת. בכלל, זהו סרט שמדגיש את המלחמות, את הקרבות רבי המשתתפים, את האכזריות שבמלחמה. דם רב ניגר בסרט הזה, לטעמי, במיוחד בעת הזאת, דם רב מדי, שכולנו מבינים עד כמה הוא נשפך בגלל אגו של מנהיגים ומלחמות סתמיות וריקניות.

כמובן שבבחירה שבין לראות או לא לראות את הסרט, מוזמנים חובבי הז'אנר של דרמות ביוגרפיות או סרטים היסטוריים לצפות בסרט, ורובם ייהנו ממנו, מן הסתם. אלו שאינם חובבי הסוגות הללו, כדאי להם לשקול פעמיים האם ברצונם לצפות בסרט המאוד ארוך הזה, כשעתיים ומחצה.