ספטמבר 10, 2026
מדינת ישראל מספקת ליוצרים שלה אינסוף סיטואציות שמבקשות להפוך ליצירות, ולא תמיד אלה החומרים שהיינו רוצים לקבל. חוויות אישיות קשות, מלחמות, מילואים, אובדן, פחד, געגוע וכעס נכנסו בשנים האחרונות אל הבמה הישראלית, ומאז 7 באוקטובר כבר נוצרו לא מעט יצירות העוסקות במציאות הזאת ועוד רבות מן הסתם ייווצרו. אפשר לחשוב בהקשר הזה על „שורה” של רועי יוסף, על ההצגה של תיאטרון עוטף נגב, "מקום לגור בו" ועל יצירות נוספות שנולדו מתוך החוויה האישית והקולקטיבית של התקופה. לכל אחת מהיצירות נקודת מבט אחרת ושפה משלה.
.„סוף תרנגול”, קומדיה מוזיקלית קרבית של תיאטרון מיקרו, בוחרת להתמודד עם חוויית המלחמה של ארבעה מילואימניקים באמצעות הומור, מוזיקה, משחקיות ואבסורד.
הבחירה הזאת אינה מובנת מאליה. איך עושים קומדיה מתוך חוויות של אנשי מילואים? איך צוחקים על פחד, על געגוע ועל האפשרות שלא תחזור הביתה? ובעיקר, האם הקהל מסוגל לצחוק כאשר הוא יודע שהסיטואציות שמוצגות לפניו נולדו מתוך מציאות אמיתית?
„סוף תרנגול” עונה על השאלות האלה לא באמצעות ניסיון להקל ראש במלחמה, אלא דווקא באמצעות ההבנה שהומור הוא אחד ממנגנוני ההישרדות של בני אדם הנמצאים במצבים קשים.
ארבעת השחקנים הצעירים, איתי סלהוב, ארד גכטמן, אריאל אליאסי ומתן לוי, מגלמים אנשי מילואים, אבל מהר מאוד ברור שהם אינם מוצגים רק כחיילים. מאחורי המדים והסיטואציות הצבאיות נמצאים אנשים שלמים, עם משפחות, חברים, אהבות, געגועים, כעסים וזיכרונות.
יש ביניהם רגעים של קרבה ויש קונפליקטים, יש שיחות עם בני משפחה ויש שיחות בין חברים, ויש גם מקום לאחד הדברים הבסיסיים והאנושיים ביותר: אוכל. המאכלים של הילדות, הטעמים של הבית, הזיכרונות שעולים דרך משהו שאוכלים או רוצים לאכול מקבלים כאן מקום כמעט כמו המלחמה עצמה.
זה אחד הדברים שהופכים את המופע לאנושי. הוא אינו עוסק רק במה שקורה לחייל בזמן שהוא נמצא בחזית, אלא באדם שנמצא בתוך החייל. יש כאן חיים שלמים שממשיכים להתקיים במקביל למלחמה. החייל יכול להיות בעזה, אבל הראש שלו נמצא בבית. הוא יכול להיות באמצע סיטואציה צבאית, אבל באותו זמן לחשוב על אהבה, על המשפחה או על אוכל של אמא.
הצבא עצמו מוצג כרצף כמעט אינסופי של סבבים. סבב בעזה, סבב בלבנון, עוד סבב ועוד אחד. נדמה שהמילה סבב הפכה כבר ליחידת זמן ישראלית, כאשר קשה לדעת היכן מסתיים סבב אחד ומתחיל הבא, והאם בכלל קיימת נקודה שבה אפשר באמת לחזור לחיים שהיו קודם.
ההקשר של תיאטרון מיקרו משמעותי כאן. זהו תיאטרון פרינג' ירושלמי מקצועי ועצמאי שפועל מאז 1994, אז נוסד על ידי אירינה גורליק. ראשיתו הייתה בקורס משחק בשפה הרוסית לבני נוער מקרב עולי ברית המועצות לשעבר, שממנו צמח בהדרגה אנסמבל שהפך לתיאטרון מקצועי. אחד המשתתפים היה יפים ריננברג, שהפך לשחקן, במאי ומורה למשחק ולימים למנהל האמנותי של התיאטרון.
במהלך השנים פיתח מיקרו תפיסת עבודה המבוססת על אנסמבל ועל השחקן כיוצר, ומשלב ביצירותיו טקסט, משחק, מוזיקה, וידאו ואמצעים תיאטרליים נוספים. ברפרטואר שלו אפשר למצוא עיבודים ליצירות של שייקספיר, צ'כוב, סטפן צווייג, יצחק בשביס זינגר, תומס מאן ורומן גארי, לצד יצירות מקור.
מתוך התפיסה הזאת נולדה גם „חזית הבמה”, תוכנית יצירה המיועדת ליוצרים ולשחקנים ששבו משירות מילואים. מתוך המסגרת הזאת נוצר „סוף תרנגול”. כלומר, זו אינה יצירה שנולדה מתוך החלטה חיצונית לעשות הצגה על המלחמה, אלא עבודה שנוצרה מתוך החוויה של מי שהיו שם.
מתן לוי, שכתב וביים את המופע וגם משחק בו, שירת יותר מ־150 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר והמעבר המתמיד בין הלחימה לבין עולם התיאטרון היה אחד המנועים ליצירה.
הקומדיה היא אולי הבחירה המעניינת ביותר של „סוף תרנגול”. כי מה בעצם מצחיק כאן? המלחמה אינה מצחיקה. הפחד אינו מצחיק. הגעגוע אינו מצחיק. גם הידיעה שצריך לחזור לעוד סבב אינה מצחיקה.
אבל אנשים בתוך מצבים קשים דווקא כן צוחקים. לפעמים על הדבר הכי לא מצחיק בעולם. הצחוק הופך למנגנון שמאפשר להמשיך לתפקד.
זה מה שקורה במופע. הקומדיה אינה מוחקת את הפחד אלא מתקיימת לצדו. אנחנו צוחקים מסיטואציה, אבל מתחת לצחוק נמצאת הידיעה שהאנשים שעל הבמה מדברים על מציאות שבה צחוק ופחד יכולים להתקיים באותו רגע.
גם הכעס והאופטימיות נמצאים שם, והערבוב הזה בין שלוש התחושות, פחד, כעס ואופטימיות, הוא אולי אחד הדברים המדויקים ביותר במופע.
אלה גם התחושות שחיות בחברה הישראלית עכשיו. מצד אחד חרדה מפני מה שיקרה, מצד שני כעס עצום על המציאות, ומנגד הצורך להמשיך להאמין שיהיה טוב. לפעמים האופטימיות נראית אמיתית, לפעמים היא נשמעת כמו ניסיון לשכנע את עצמנו, אבל היא שם כי בלעדיה קשה להמשיך.
היצירתיות של המופע ניכרת מאוד גם בעיצוב הבמה. במקום תפאורה ריאליסטית גדולה מקבלים קופסאות קרטון, חומר פשוט וזמין שמקבל במהלך המופע שימושים שונים.
אחת ההמצאות היפות היא הרדיו מקרטון. הוא משמש כאמצעי תקשורת עם הבית ועם העולם החיצוני, אבל מצידו השני הוא הופך למצלמה מקרטון. כך אותו חפץ משנה את תפקידו, והמצלמה אינה רק אביזר אלא גם אמצעי לתיעוד ולשבירת הקיר הרביעי.
זה פתרון בימתי פשוט אבל חכם, משום שהוא מתאים מאוד לשפה של המופע. אין כאן ניסיון ליצור אשליה של שדה קרב. להפך, היוצרים מזכירים לנו כל הזמן שאנחנו בתיאטרון. הקרטון נשאר קרטון, אבל באמצעות המשחק והדמיון הוא יכול להפוך לרדיו, למצלמה ולחלק מהעולם שבו נמצאות הדמויות.
הקשר בין החזית לבית הוא אחד המוטיבים המרכזיים של „סוף תרנגול”. החייל נמצא בחזית, אבל הבית נמצא איתו כל הזמן, בשיחות, בזיכרונות, באוכל, באהבה ובגעגוע. למעשה, הגבול בין חזית לעורף כבר מזמן אינו ברור. גם מי שנמצא בבית חי בתוך המלחמה באמצעות החדשות, הטלפון וההודעות.
החייל רחוק מהבית, אבל הבית נמצא איתו. והבית מחכה לו.
בסופו של דבר, „סוף תרנגול” הוא מופע צעיר, אנרגטי ויצירתי, שמצליח למצוא דרך נגישה לדבר על חוויה קשה מאוד בלי להפוך אותה לעוד יצירה כבדה על 7 באוקטובר. הוא אינו מנסה לספר את כל המלחמה ואינו מתיימר לספק תמונה כוללת.
הכוח שלו נמצא דווקא ברגעים הקטנים, בסיטואציות שבין חברים, בשיחות המשפחתיות, באוכל, באהבה, בכעס ובגעגוע.
הדבר המעניין הוא שהמופע אינו מציג את אנשי המילואים כגיבורים בלתי שבירים. הם מפחדים, מתווכחים, מתגעגעים, צוחקים ונשענים זה על זה. הם אינם סמלים אלא אנשים. ולכן גם מי שלא היה במילואים יכול למצוא את עצמו בתוך הסיטואציות האלה.
הרי בישראל של היום המלחמה אינה שייכת רק למי שנמצא בחזית. היא נכנסת לכל בית, לכל טלפון ולכל שיחת משפחה.
„סוף תרנגול” אינו יצירת מופת גדולה על המלחמה, וגם אינו מנסה להיות כזאת. הוא משהו צנוע יותר, ובעיניי גם נכון יותר: ניסיון של ארבעה יוצרים צעירים לקחת חוויות שהם מכירים מקרוב ולהפוך אותן לתיאטרון. לפעמים זה מצחיק, לפעמים נוגע ללב, לפעמים אבסורדי, אבל כמעט תמיד מורגשת מאחוריו ההבנה שהחיים כאן הפכו לחומר תיאטרוני שקשה מאוד להתעלם ממנו.
יש פחד, יש כעס, יש געגוע, יש אהבה, יש אוכל, יש חברות, ויש גם אופטימיות. כולם חיים כאן יחד, בדיוק כמו במציאות.
ומה יהיה בסוף?
ובכן.
בסוף יהיה תרנגול.
סוף תרנגול, תיאטרון מיקרו.
כתיבה ובימוי: מתן לוי.
משחק: איתי סלהוב, ארד גכטמן, אריאל אליאסי, מתן לוי.
מוזיקה מקורית: מתן לוי ואיתי סלהוב.
ייעוץ מוזיקלי: אוריין שוקרון.
ליווי אמנותי: יונתן בלומנפלד, צביקה פישזון.
עיצוב תפאורה ותלבושות: רייצ'ל אוריסון.
הפקה: תיאטרון מיקרו.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©