עד ראייה בסמטה

יהושע סובול כתב את המחזה על פי סיפור אמיתי, של איכר אוסטרי בשם פרנץ יגרשטטר, שראה כיצד רוצחים ילדים חריגים וראה את רכבות המשא שמולאו ביהודים שהוסעו למחנות השמדה, רכבות שעברו ליד הכפר שלו. אחרי סיפוח אוסטריה על ידי גרמניה, סיפוח שהתקבל בברכה על ידי אוסטרים רבים, הוא סרב לראות בעצמו אזרח הרייך השלישי ולהילחם עבור אותו צבא שרוצח ילדים ויהודים.

חברים, הכומר שלו, אנשי ממשל והסוהר בכלא אליו הושלך, כולם מנסים לשכנע אותו לשנות את דעתו. מבטיחים לו שלא יצטרך להילחם, רק לחתום על טופס וללבוש מדים. הוא לא מוכן, בשום אופן, ללבוש מדים של הצבא הנאצי. ככל שמנסים לשכנע אותו, כך הוא דבק יותר בערכיו. הוא מוכן ללכת אל מותו, ובלבד שלא יבגוד במוסר שלו ובאמונותיו. והמוות שמאיימים עליו בו הוא מוות קשה. לא בתלייה ולא בזריקת רעל, אלא על ידי גיליוטינה. והוא ממשיך לעמוד על שלו, בשום פנים ואופן אינו מוכן להתפשר.

זוהי הצגה חזקה ולא פשוטה לצפייה, במיוחד לנו כיהודים. היא מעוררת בנו מיד את זיכרונות השואה, במיוחד כשצופים בה מספר ימים אחרי יום השואה. מהאיכר האוסטרי היא נודדת אלינו. עד כמה אנחנו מוכנים לדבוק בערכינו כשנושאים כבדים מוטלים על הכף? האם היינו מוכנים ללכת אל מותנו, כמו 500 איש בקירוב שלא הסכימו להתגייס והלכו אל מותם בגיליוטינה, או שהיינו מוצאים את הדרך להתפשר על ערכינו? ההצגה הזאת מעמתת אותנו עם העולם, שהוא אכזר מאוד לעיתים, וגם עם עצמנו.

העלילה מוצגת לנו בצורה חכמה ומתוחכמת, עם בחירות בימוי מדויקות ונבונות. הבמאי, אביב זמר, בחר בשימוש בקטעי וידיאו בהם הוא מראה את בתו הקטנה של פרנץ, כדי להמחיש את כל מה שהוא מוותר עליו. אשתו האהובה, בתו היקרה לו. ועם זאת, הוא מאמין שבכך שהוא דבק במוסר שלו, הוא נותן לבתו את הדוגמא ההורית הטובה ביותר.

משחקו של תומר יעקבצ'אק, בתפקיד הראשי, משכנע ונוגע ללב. מצד אחד הוא משחק את האדם הקשוח, שניצב מול כל ניסיונות השכנוע באומץ ובדבקות פנימית, ומצד שני, מול אשתו האהובה הוא רגיש ופתוח. גם שרון לנגר, בתפקיד אשתו, משחקת להפליא.

כאמור, לא קל, אבל בהחלט חשוב.