עמירם בתמונע

עמירם, הוא עמירם בן אוליאל, אחד מהפירות הבאושים של האגף הקיצוני ביותר של היהדות הדתית, שבדומה ליגאל עמיר רוצח רבין, נדחף על ידי הסתה, שיסוי, והלך רוח משיחי למעשיו הנוראיים. לצערנו, המעשים הללו מקבלים יותר ויותר לגיטימציה כיום, על רקע השבעה באוקטובר, המלחמה ומנהיגים מהימין שהקיצוניות שלהם הפכה לבון טון אצל ציבורים מסויימים במדינה. בפסטיבל עכו 2023, בדיוק לפני היום הנורא ההוא, זכתה ההצגה בפרס הבימוי. כבר אז, היא הייתה לא רק עיסוק בעבר, באירועי 2015. היא הייתה מצפן למתרחש, ועוד יותר מזה, לעתיד לבוא. למי שיש צורך להזכיר, עמירם בן אוליאל היה הטרוריסט היהודי שגרם למותם של עלי דוובשה והוריו בכפר דומא, בלילה אחד בו החליט לזרוק על הבית בכפר בקבוק תבערה, כתגובה למעשה טרור ערבי בו נרצח יהודי.

ההצגה, יותר מכפי שהיא עוסקת בשנאה שמטפחים אנשים שהם חסידים שוטים כמו עמירם בן אוליאל, שנוהג כפי שהוא חושב שמצפים ממנו לנהוג, עוסקת במנגנון האפקטיבי שמביא לכך שמנהיגות מסוג מסויים, אלימה וחסרת גבולות, שנשענת על אמונות ואנשי דת, מצליחה להשליט את סדר היום שלה. עמירם בן אוליאל לא הפך למנהיג, כפי שמנבא המחזאי, אך אנשים דומים לו בתפישותיהם אכן הפכו לכאלה.

ההצגה מורכבת משש מערכות, שכל אחת מהן מביאה קול אחר. היא מתחילה בהתלבטויותיו של עמירם, האם לבצע את המעשה. ההתלבטות שלו היא לא מוסרית, אלא משיחית. הוא לא חושש מפגיעה, הרג ופציעה של אנשים אחרים. זוהי בדיוק השנאה שנטעו בו, כשהוא רואה בני אדם שאינם בעלי אמונה כשלו, שהוא מגדיר כאויבים. גם אם לא עשו לו דבר, גם תינוקות, דמם מותר. לצערנו, המערכה הזאת מביאה אלינו את התפישה שאומרת 'לשטח את עזה'. על נשיה, טפיה וזקניה. בכך ההצגה היא נבואית, אם כי למעשה היא רק התפתחות של הדברים שהיו מוכרים קודם.

קול אחר, מהממסד שבא מאותה אוכלוסיה שהסיתה את עמירם בן אוליאל לבצע את מעשה הזוועה שלו, מתבטא ב'חתונת השנאה', שארעה מספר חודשים לאחר מעשה הטרור בדומא, ובה דקרו באי החתונה המשולהבים את תמונת התינוק שנרצח באותו לילה, עלי דוובשה. אותו קול ממסדי מגן על תחושתיהם של החוגגים הדוקרים, ואומר בהתנשאות: אנחנו אוהבים אתכם למרות שאתם לא אוהבים אותנו, כלומר, הקיצוניים שמרשים לעצמם לנקוט טרור כלפי ערבים 'אוהבים' אותנו, שמתנגדים לטרור הזה. הם 'אוהבים' אותנו מסיבה אחת בלבד: אנחנו יהודים, כמוהם. או כמעט כמוהם.

עוד קול אומר לנו שאנחנו נצטרך, כולנו, להתקרנף. זהו קולה של צלמת, שבאה לצלם את עמירם לתמונת פרופיל כאשר הוא הופך למנהיג. היא קיבלה עליה את תורת השנאה שלו, למרות שהייתה מ'הצד השני'. אין ברירה, זה או להתקרנף, או ללכת מפה. זהו איום שאנחנו, מהצד השני, זה שמתנגד לטרור היהודי, מרגישים מעל ראשנו מזה זמן. נותר לנו כמובן, לקוות, שזוהי אינה סצינה נבואית.

ההצגה 'עמירם' היא כמובן, הצגה מורכבת לצפייה. פרס הבימוי ניתן לה לא בכדי. שילוב הסצינות מעלה אוסף של רגשות, התמודדויות, עם מגוון של קולות ומצבים בחברה הישראלית, אשר חלקם מאיימים מאוד בגלל האקטואליות שלהם. עם זאת, היא הצגה שיש בה ערכים מוספים אמנותיים. היא מאוד יפה, אסתטית, בעיקר בזכות משחקי התאורה שמשפיעים מאוד על מצבם הריגשי של הצופים, צהוב עז ועשן, למשל, בעת שפורצת השריפה בבית דוובשה, או בזמן שעמירם פוגש באדם שמוסר לו את בקבוקי התבערה ודן איתו במה שחשוב ובמה שטפל.

האור הכחול שוטף את הבמה כאשר עמירם מדבר עם עלי, התינוק בן השנה וחצי, שמבקש ממנו לרחם עליו, כי הוא רק תינוק. בעוד שחלק מהסצינות מקוממות, מחברות אותנו לתחושות של חשש וזעם, זוהי סצינה שוברת לב. היא מעמתת אותנו עם ההסתכלות על הרוע האנושי בהתגלמותו, והתובנה שהרוע הזה בא מהיהדות, אמנם מביאושיה של היהדות, ובכל זאת, מעמנו.

יש לציין, כמובן, את המשחק. דווקא האיפוק שבמשחק, בעוד שהשחקנים מגלמים אנשים שהם מתועבים בעינינו, הם עושים זאת בצורה לא מתלהמת, שומרים על מידתיות בהצגת הדמויות. הם לא מצליחים לחבב עלינו את עמירם ומרעיו, אבל הם בהחלט נותנים לנו הצצה את תהליכי חשיבה וזוויות ראייה שאנחנו לא רוצים לראות ולהבין. אורי סממה מגלם היטב את עמירם, על נפשו וחיבוטיו המשיחיים, ההסתה שהוא נתון לה והנפש הנוחה להשפעה שלו, שמביאה אדם שהוא בעל משפחה, אב לתינוק שעובד בשיפוצים, לקחת על עצמו תפקיד שהוא רואה מחד כהרואי, ומאידך, פשוט כמשהו שצריך לעשות. אנואר ז'ור נוגעת בליבנו בתפקיד התינוק, עלי וניר ברק מקומם אותנו כעסקן שמגן על הקיצוניות והקיצוניים.

זוהי הצגה חשובה, כיום יותר מתמיד. היא באה להזהיר אותנו מהבאות על ידי הסתכלות על אירוע שקרה לפני עשור, אבל אקטואלי גם היום. היא חשובה גם מפני שחשבון הנפש שלנו עם עצמנו מאוד מהותי ומשמעותי.

מאת: עדו סתר // בימוי: יעל גולדברג // ע. במאי: רוני דה-פיצ׳וטו // עיצוב חלל: יעל גולדברג, רוני דה-פיצ׳וטו, נועה דותן // עיצוב תלבושות: נועה דותן // עיצוב תאורה: עומר בולנז׳ר כהן // מנהלת מוסיקלית: אפיק דוארי // עיצוב תנועה: נטע מידן // צילום: דוד קפלן // שחקנים: אפרת ארנון, ערן בוהם, ניר ברק, אנואר ז׳ור, אורי סממה

צילומים בכתבה: אביבה רוזן

לפרטים נוספים:

עמירם