עצב דלוק, תערוכה חדשה, מוזיאון תל אביב

מוזיאון תל אביב, המוזיאון שמחובר לכיכר החטופים, וכשמגיעים אליו קשה מאוד להתנתק מהמציאות המקיפה אותו, מצליח להיות מחובר לסביבתו וגם להיות עדכני, לחדש ולהתחדש, ולתרום לעושר האמנותי והרוחני של מדינת ישראל בכלל, והעיר תל אביב בפרט. טניה עוזיאלי, מנהלת המוזיאון, מסכמת שנה לא קלה, הן בשל הצמידות לכיכר החטופים והן בגלל מעמדה השברירי של ישראל בעולם, גם בעולם האמנות הבינלאומי, בו קשה להביא לארץ תערוכות מחו"ל. "פתיחת התערוכה החדשה, 'עצב דלוק', פחות חגיגית עם הסמיכות לכיכר החטופים. גם התערוכה הזאת (כמו רבות אחרות שהתקיימו ומתקיימות במוזיאון בשנה האחרונה, א.ר), לא מנותקת מהמתרחש. שם התערוכה החדשה, עצב דלוק. כבר מהכותרת אפשר להרגיש את הטמפרטורה של התערוכה". בתערוכה הזאת, היא מספרת, אמנים ותיקים פוגשים את האמנים הצעירים. "יש פה אמנות מתחדשת. זהו מוזיאון של אמנים".

טניה עוזיאלי מסכמת את שנת 2024: "סגרנו את השנה עם מיליון ו 400 אלף מבקרים. המוזיאון נותן מקום לנוח, לנשום, למרות שבחלק מהתערוכות גם זה לא פשוט. גם השנה קשה להביא אמנות בינלאומית. תפקידנו הוא לבחון מחדש, מה נוכל לעשות בעתיד".

מירה לפידות, האוצרת הראשית של המוזיאון, מספרת על התערוכות החדשות. "בחצי השנה הקרובה יעלו תערוכות רבות. התוכנית היא גם אילוץ, בגלל הסיבות שפורטו. טניה ואני היינו בניו יורק, וראינו שגם בהשוואה לאמנות הניו יורקית, האמנות שנעשית כאן היא מעולה, חדשנית, בעלת עומק, החזרה אל האמנים המקומיים היא טובה, ואנחנו נביא אותה קדימה. אנחנו פותחים בעוד מספר שבועות, תערוכה בשם 'ועדיין', ששחר מולכוב אוצרת אותה, זוהי תערוכה מהאוסף שלנו ובשיתוף פעולה עם אמנים מקומיים,  נפעיל את הביתן כביתן ערב, שיתאים לחיים בעיר הזאת. תהיה גם תערוכה של רונן זן, זוכה פרס פרסר לצילום. הוא דרוזי, ויש בו משהו מחדש ומעניין, הוא עוסק במרחב פיזי בצפון הארץ, מקום שיש בו שינוי גבולות". כמו כן, היא מספרת, המוזיאון יציג חמש תערוכות של אמניות ואוצרות. "מדברים על עד כמה חלה נסיגה בקול הנשי, שרשרת התערוכות הזאת היא מופע אדיר של יצירה נשית".

במרץ תעלה תערוכה של רות פתיר, Motherland, אשר עוסקת בתחום שבין ארכיאולוגיה, דמוגרפיה, ומה זה להיות אישה בישראל, אישה שהיא לא אמא. תעלה גם תערוכה של בלה בריזל. דמות מעניינת וייחודית שנולדה למשפחה חרדית בשנות העשרים, עברה לגור באי מבודד בספרד, בלי חשמל ומים זורמים. "יש לנו עבודות שלה באוסף", מספרת לפידות. "יש בה משהו מיסטי. היא מתה משברון לב לאחר מות בעלה".

באפריל תעלה תערוכה של שתי זוכות רפפורט, חנאן אבו חוסיין שעוסקת במיניות ובחופש מיני ומריה סלאח מאחמיד,  שעושה יצירות פחם ענקיות. אלה עבודות חדשות, שמעבירות חוויה נשית במקום הזה ובזמן הזה. תערוכה נשית אחרונה שתעלה היא של יעל מוריה, אדירכלית ומתכננת נוף, שאחראית, בין השאר, לכיכר דיזנגוף המחודשת. היא מתכננת נופים וגנים. היא תיצור גן מלאכותי באולם שכרגע שוכנת בו תערוכת האימפרסיוניזם. "התערוכה מעלה שאלות משני עולמות שונים: היחס בין הממשי והמלאכותי, והיחס שלנו לטבע בעת הזאת".

התערוכה החדשה, 'עצב דלוק', היא החלק שלישי של תערוכת האמנות הישראלית 'דמיון חומרי'. בארץ יש כרגע שני מוזיאונים ראשיים של אוספים ישראליים, מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב. אליהם הצטרפו לאחרונה מוזיאון עין חרוד ומוזיאון חיפה.

אוצרת התערוכה, דלית מתיתיהו, מספרת: "האוסף של דמיון חומרי התחיל בימים שנראו מאוד אחרים. מודל המחשבה נבע ממצב של אנומליה בקשר לאמנות הישראלית, שכוננה עם התפתחות הלאום. מתוך זה, יצא שהרבה עבודות  נשאו טענה ביחס למקום. באובייקט אמנות יש משהו אניגמטי, ששואל, מה זה מחולל בנו. המניע של מודל המחשבה, שחולק בתערוכה הזאת ליסודות, אוויר, אדמה, מים ואש. האמנות פועלת דרך אלה. מבט אחר. עד כמה, כשעובדים דרך החומר, השאלות עלו. כשאנחנו עוסקים בעולם הפנימי של האדם, הפצע של המקום הזה עמוק וסבוך. יש אחריות על אוסף אמנות ישראלית, יש חשבון נפש. איך זה בא כיום לידי ביטוי. יש אופקים פוליטיים שנובעים מתוך החומר. בכל קיר של התערוכה יש רגע של שבר". כך למשל, יחזקאל שטרייכמן, שהיה ממקימי קבוצת האמנים 'אופקים חדשים' עם זריצקי וסטימצקי, קבוצה שעסקה בהפשטה ולא התייחסה למציאות הפוליטית, ופתאום פה 1967. התייחסות למלחמה".

בתכניסה לתערוכה נמצא עבודה של אורי קצנשטיין, אמן שהתחיל בשנות השמונים, עם רוח שונה. "זוהי רוח של פאנק ותשוקה. חלל של רדיקליות", מסבירה מתתיהו. "דיוקנו של האמן עם הקשבה לתדרים אחרים".

בכניסה לתערוכה נמצא את איוון שוובל ואורי ליפשיץ, שלא היו חלק מהקנון של האמנות הישראלית, אנחנו מנסים למתוח את הגבולות, לפתוח. לא להיות מקובעים כתרבות, כחברה. הגיע הזמן לפתוח ולראות.

ברקע נשמעת מוזיקה. "זוהי מוזיקה של האיש הבוכה, בעודו שומע שיר בפרסית מילדותו. דברים שהוכרחנו להפרד מהם, העולים לארץ נאלצו להפרד משורשים. ההכחדה הזאת היא אחד מהפצעים של המקום".

בחלל האוויר והמים של התערוכה, נקודת המוצא לגבי האמנות הפלסטית והאוסף. האש והאדמה פעילים מאוד, אלה יסודות עיקריים בהוויה הישראלית. זוהי הוויה מכלה, מלא כאב, שיש בה פחות חמלה מהמים והאוויר. "הקיר של המים והאוויר זהו קיר של מנעד צורני, העבודה של מיכה קירשנר של תמי בן עמי מזילה דמעה. זהו רגע מאוד אינטימי שנטען במשמעויות נוספות. כאילו התערוכה בוכה".

יש בחלק הזה גם פוסט מינימליזם. אנג'לה קליין, מחסומים, שמשת רכב. פנורמה של נוף מקומי. עבודה פוליטית וציור נוף בו בזמן.

תערוכה נוספת, שנמצאת לצד 'עצב דלוק' היא התערוכה של ציוריה של חגית שטרנשוס. "אחד הרגעים המהנים בתהליך האוצרות, ישנם אמנים שפעלו מעט והפסיקו. החלל הזה, לתת מופע יחיד באוסף כולו, חלל בלי קשר, כביכול, למה שקורה באוסף", סיפרה מתתיהו.

חגית שטרנשוס היא אמנית של שנות השמונים, ביתם של שני אמנים מרכזיים, רות צרפתי ומשה שטרנשוס. "היא קראה לי לראות אלו עבודות שלהם יכולות להכנס לאוסף המוזיאון. שאלתי אותה לגבי היצירות הללו, היא אמרה זה סתם. ואז שןב עצרתי ושאלתי, והיא ענתה, זה שלי, אבל אני כבר לא אמנית. הרבה אמנים שלא מצאו את מקומם בעבר מצליחים להפציע ולדבר לדור אחר. היצירות שלה מאוד מדברות לדור של אמנים צעירים.

היא למדה שנה בבצלאל ולא היה לה שם טוב, כי כל הזמן המורים השוו אותה להוריה. בניו יורק מצאה סטודיו שם עבדה בעיקר לבדה.
חלק ניכר מהיצירות שתערוכה הן משנות העשייה שלה בלונדון. "היא ציירה באופן שחותר למגע אנושי. פורטרטים. מעבר לטראומה, הפצע בו אנחנו נתונים, תהיה השפעה לפנים האנושיות. פני החטופים. אתיקה של התבוננות באחר". חגית שטרנשוס הסתובבה עם מצלמת פולרויד, פורמט של חיתוכים צילומיים. השפעות של הוקני, השפעות מהבית שהצטרפו יחד לסגנון הייחודי שלה.

בנוסף לאלה, נראה בתערוכה שטיח של זאב רבן ליד נטעלי שלוסר, מלאכת צורפות, במדפסת תלת מימד, הכפלה של פנים מחתך בסלע, ליד ציונה תג'ר, אמנית בת המקום, שנולדה כאן, שנות העשרים המאוחרות, שנות השלושים. אמנים מציירים משוררים. זהו ציור של שלונסקי עם רמיזות לשיריו.

"יש פה הבנת עומק של תרבות, חילון של הקודש, אבל עם יסודות משיחיים".

עבד עבאדי, אחד האמנים הערבים החשובים, בנאים.

מירה לפידות: "בתערוכה הקודמת, מרכז הכובד היה של לי תורג'מן, המקום המקודש, הוצאנו אותה ונוצרה כאן ירושלים אחרת".