מלחמת יום כיפור היא אבן דרך במדינת ישראל מבחינות רבות וחשובות. אחת מהן היא קריסת קונספציות ויהירות שיכולות לעלות לנו בהישרדותנו. אנשים רבים וטובים נפלו בגלל הקונספציה היהירה הזאת. תמיד, ובצדק, בתקופה זאת, אנחנו עושים את חשבון הנפש.
בערב מרתק בבית יד לבנים ברמת גן, התכנסו בוגי (משה) יעלון , לשעבר שר הביטחון והרמטכ"ל, אל"מ מיל' צביקה גרינולד (כוח צביקה), וצביקה ניר, אח שכול וכיום יו"ר אגודת הסופרות והסופרים העבריים, שבהנחייתו המצוינת של סא"ל מיל' אלון אביתר, סיפרו את סיפוריהם ומסקנותיהם מהמלחמה הקשה ההיא.
בוגי יעלון דן בשאלה, מה קרה לנו במלחמה ההיא. "כשחקרתי את המלחמה", סיפר, "פגשתי אנשים משכמם ומעלה. הלקח שלי מהמפגשים הללו לקחתי אותו הלאה. זהו חטא היוהרה. האלופים הפכו אלילים. ההיבריס שלט.
התרבות הארגונית של אמ"ן של אלי זעירא הייתה כזאת. שאנשים לא העזו להטיל בו ספק. לכן, כדי למנוע הישנות של מצב כזה יש צורך במנהיגות משתפת. אתם חייבים להיות ביקורתיים. אל תקבלו דברים כמובנים מאליהם.
יש לקיים פורום חשיבה פתוח. תחשבו על הכל. ועדת אגרנט הגיעה למסקנות: יש להטיל ספק. מסמך דעה אחרת. כל חייל בחטיבת המחקר רשאי לכתוב ישר לראש הממשלה אם הוא חושב אחרת. בעשרים הימים של המלחמה דדו היה הגיבור. בדיעבד ניתן למתוח עליו ביקורת".
הכל תלוי בתרבות הארגונית, הוא מדגיש. האם מטפחים יס-מנים או אנשים שאומרים את דעתם.
"בראייה היסטורית זאת הייתה מלחמה האחרונה בה העזו לאתגר אותנו צבא מול צבא.
ולאחר מכן העדיפו שלום. חוסיין ואחר כך סאדאת באו לעשות שלום".
הדרג המדיני והצבאי כשלו, הוא מוסיף. מי שהצליח אלה הלוחמים שרבים מהם אינם אתנו. ההישג, הניצחון של מלחמת יום כיפור, הוא של הלוחמים והמפקדים בשטח.
"אחד מהדברים הקשים במלחמה זה חוסר ודאות. צלחת את התעלה. לאן הלאה? אבל תחושת חוסר האונים קשה עוד יותר. הייתי מאגיסט במלחמת יום כיפור. היה צורך להרוג.. מצד אחד עומד לנגד עינינו ערך קדושת החיים. ומצד שני, הקם להורגך השכם להורגו. ועם זאת, צריך לדעת להישאר בן אדם".
צביקה גרינולד
צביקה גרינולד, מפקד כוח צביקה, סיפר איך הגיע לאזור המלחמה מביתו בקיבוץ לוחמי הגיטאות ופשוט הצטרף אליה ובאופן שהיה טבעי לו, פשוט לקח פיקוד.
"במלחמת יום כיפור היו רק טנקים. 1500 צוותי טנקים נשאו על גבם את המלחמה. הייתי בחופשה לפני קורס מ"כים. נשמעו אזעקות ואני הבנתי שהתחילה מלחמה ואני הולך. אף אחד לא אמר לי מה לעשות. התחלתי להילחם. המלחמה הייתה בכל מקום.
ההפתעה בעיתוי לא הייתה היחידה. הם הפתיעו בנ"ט. נשארנו עם כמה עשרות טנקים בודדים. הם תקפו ואני מגיע בטרמפים ולוקח שני טנקים פגועים עם גופות. בשעה 9 יוצא אלי סמח"ט ושואל אם יש לי משהו. יש לי שני טנקים, עניתי. אני נע על ציר הנפט לכיוון חושניה. אני חושב שאני הרגתי לא מעט אבל תמיד מרחוק. לא ראיתי את ההרוגים. יצאתי עם טנק אחד, שנפגע, נכנסתי לשטח עם הטנק השני. השארתי את הטנק הראשון שנפגע וחזר לנפחא.
לילה. פתאום מתחילה בקעה. פגעתי בהרבה טנקים סורים, הסתבר.
אנחנו מתקדמים ונכנסים למארב סורי. כל שמונת הטנקים נפגעו, גם שלי.
הטנק מלא אש. כולנו איבדנו את ההכרה ומעירים זה את זה ורצנו לשלושת הטנקים שנותרו וצועקים להם בעברית כדי שלא יירו עלינו.
אנשים גוררים פצועים ואת עצמם. לקחתי את הטנק כשאני פצוע עם בגדים שרופים וכוויות ורסיסים. אני מכוון את מכשיר הקשר וקורא למח"ט. כולם פה נפגעו.
אבל פעלנו מתוך אמונה ותקווה שיש עתיד".
.
אלון אביתר
ספר על ההרוגים, מבקש אלון אביתר.
"הגדוד שלי איבד את שלושת המ"פים. המלחמה נגמרה למעשה במאי 74. משפחות שכולות באו ואנחנו ברחנו כי הרגשנו לא בסדר. איך הם נהרגו ואנחנו חיים.
רק בשנים האחרונות התחלנו לנסוע בכל יום זיכרון לקבר של חייל שנהרג והמשפחות מקבלות אותנו בחום"
צביקה ניר
צביקה ניר, אחיו של עמוס ניר שנפל, טוען, שהטעות הגדולה של המודיעין הייתה כבר בתקופה שלפני ששת הימים אבל ניצחנו לכן זה לא נבדק..
"לדעתי לא למדו גם את לקחי מלחמת יום כיפור. אני לא הופתעתי. ידעתי שתהיה מלחמה.
היינו שני אחים להורים יוצאי שואה. זה היה שירות מילואים הראשון של אחי הצעיר. הוא היה קשר. אני בתפקידי במחלקת היסטוריה הצלחתי לאתר אותו בשלבים שונים של המלחמה.
אלתרו כוח של יעקב חיסדאי שהיה מורכב משלושה גופים שונים.
הביאו אותם עם משאיות לסואץ ולא היה להם ברור מה הם הולכים לעשות שם, ואחי נהרג על ידי צלף מצרי שישב על גג בית. 88 חיילים נפלו שם.
ניסיתי לאתר את ההרוגים שלא זוהו. בניתי שאלונים לפצועים ושמעתי בתחילה שאחי נפצע קשה. לבסוף הלכתי לרבנות והראו לי תלתל ומשקפיים מנופצים שזיהיתי. אמרו לי: אחיך קבור בקבר זמני בבאר שבע. לא יכולתי ללכת הביתה ולחכות. שני סגני אלופים התנדבו ללוות אותי. הלכנו לרופא שאמר לי שהוא לא יכול ללכת. גררנו אותו. הלכנו להורי והודענו להם שאחי הצעיר נפל. זה פירק את המשפחה. אבי נפטר כעבור ארבע שנים וגם אמי נפטרה בגיל צעיר. הם לא עמדו בזה"..
לא ידעו לטפל במשפחות כמו שלנו, הוא מספר, ולא ידעו לטפל באחים שכולים. "לא ניסו להדריך אותי איך לטפל בהורי. אני בגיל 27, מנסה לשקם את עצמי ואין לי עזרה.
שנים רבות לא יכולתי לדבר על זה".
להנצחת אחיו, צביקה ניר נותן כל שנה מלגה לתלמידים אשר מצטיינים בפעילות חברתית בתיכון אוהל שם ברמת גן, בו למד אחיו.. כמשורר הוא כותב שירים להנצחתו.
אחד השירים שצביקה ניר כתב לזכר אחיו ופורסם באחד מספרי השירה שלו:
צוואה
לא אמות
בשביל עיר
לא אמות
קול דמי
אחי הצעיר
צועקים אלי
צוואה מן
האדמה של העיר סואץ
שמור נפשך
אחי
אל תמות
בשביל עיר, שביל,
גג, בית תפילה,
לא בשביל כותל,
תשכח ימינך
ואל תמות
תדבק לשונך לחיכך
ואל תמות
תזכור, יזכור
עם ישראל.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
