פאסט פרוגרסיב, pastprogressive תמונע

מיכל דביר ואייל שכטר ניהלו רומן קצר בשנת 1989, כשהוא היה בן 24 והיא רק בת 17. כיום אייל בן 60 והיא בת 52, והם משחזרים, יחד, את הקשר שהיה ביניהם אז. כמו תמיד, יש פה רשומון. כל אחד מהם ראה את הקשר, את עצמו וזה את זה בצורה אחרת לגמרי.

מיכל, אז נערה בגיל התבגרות סוער וקשה, מלווה בדיכאונות ובטלטלות, התאהבה באייל קצת לפני שהתפרסם כסולן של להקת אבטיפוס, התאהבה עד כלות בבחור צעיר שסבל בעצמו ממשבר שלאחר פרידה מאהבה גדולה שעזבה אותו. המשבר הזה הביא אותו להתרחק מהצפון, שם גדל, ולעבור לתל אביב. אייל היה עסוק בהתלהבות מהעיר הגדולה ומהאפשרויות שהציעה לו, ומיכל הייתה עסוקה באייל ובייסורים שחוותה מכך, שהרגישה שהוא אוהב אותה פחות. נערה בת 17, ששתתה אלכוהול במנות גדושות וצרכה סמים, יצאה מהבית עד השעות הקטנות של הלילה, או נעלמה ללילות שלמים.

מיכל גם כתבה יומן בו תיארה את מה שעבר עליה ואת רגשותיה, יומן של חברת מוטורולה עם עמודות לימים. כשלא הספיק לה המקום, צרפה פתקיות. במשך מספר חודשים, הוקדש היומן למערכת היחסים שלה עם אייל ולטלטלות הרגשיות שחוותה. כשמיכל הבוגרת, שהפכה לשחקנית, מצאה את היומן, לפני מספר חודשים, היא החליטה להפוך אותו להצגה. היא פנתה לאייל, שגם הוא שחקן, כידוע, והציעה לו לקחת חלק בהצגה, והוא נענה לה.

ההצגה כוללת שחזורים של אירועים ורגשות משנת 1989, ואת הפערים בזיכרונות של השניים מהקשר ביניהם. מיכל זוכרת הרבה, ולפרטי פרטים, אייל זוכר הרבה פחות. אנחנו הצופים, הקיר הרביעי, צופים במערכת יחסים שהייתה וכל אחד מאיתנו נותן את הפרשנות שלו לתיאורים האינטימיים שמתוארים בצורה קצת מכנית וסכמתית, עם הקראה מהיומנים ושרטוט של קווי דירתו של אייל דאז עם נייר דבק. מצד אחד מכניות, ומצד שני ים של רגשות שאנו חשים בהם מבעד לתיאורים הטכניים. מיכל, שמשחקת את עצמה כנערה, עדיין מתמודדת עם אותה אהבה נכזבת, מספרת לעצמה את הסיפור בכל פעם מחדש, ומנסה להבין מה קרה לה שם, איך התמוטטה כך, ואיך, לעזאזל, הוא לא החזיר לה אהבה. כל מי שסבל מאהבה נכזבת, כלומר כולנו, פחות או יותר, יכול להזדהות עם הרגשות שכל כך מודחקים וכל כך נוכחים בהצגה הזאת. התחושה של הכמיהה לאדם שאינו רוצה בך באותה מידה, תחושות של כאב ענק ותסכול שמציפים את הנשמה, וחוסר השלמה עם כך שאיננו אהובים כמו שאנחנו אוהבים.

מתוך העבר יוצא גם ההווה  מיכל מנסה למשוך את אייל למערכת יחסים חדשה, שהיא אולי לא רומן (ואולי כן), היא מציעה שיהיו חברים, והוא עונה בצורה בלתי מתחייבת, שהוא לא יודע להיות חבר, שיש לו מעט מאוד חברים, שהוא לא רוצה להתחייב. כפי שלא רצה להתחייב אז, הוא לא רוצה להתחייב גם עכשיו. הוא בא לשחק, ואת זה הוא יודע לעשות, וגם לגלות רגשות שהוא מתקשה בהם, לפי מה שהוא מספר, בחיים עצמם. היא מערבת רגשות גם כיום, הוא, גם כיום, נמנע מהם כמיטב יכולתו. התחושה הזאת, בפער בהתנהלות הרגשית שלהם, ניכר לאורך כל ההצגה.

ההצגה הזאת, שמביאה לנו שיחזור של מציאות שבה שני השחקנים הם גם אותם אנשים שהם גם הדמויות שחוו את הדברים באמת, עם הפערים בזיכרונות, היא מין ניסוי חברתי ואישי שמתרחש לנגד עינינו. ניתן לחוות שלל של רגשות מול הניסוי הזה. אני חוויתי בעיקר מבוכה, עבור הנערה שמיכל הייתה. הנערה שרצתה כל כך להיות נאהבת, שסבלה כל כך, כיוון שחפרה בלי הפסקה בשאלה הגורלית, 'מי אוהב את מי יותר'. התחושה שליוותה אותי לאורך כל המופע, הייתה, שהתיקון שהיה אמור להיעשות פה, לא נעשה. במקום זה נוסף נדבך של ציפיות, שגם הוא נדון לאכזבה.

ההצגה מהווה נדבך בעונה החדשה של תמונע, העונה הדוקומנטרית. אפשר לקרוא לזה תיאטרון דוקומנטרי, מה שברור הוא, שיש לפנינו משהו חדש, אחר, מרענן, החיים כתיאטרון.

מאת: מיכל דביר / שחקנים-יוצרים: אייל שכטר, מיכל דביר / עיצוב תאורה: יאיר סגל / מוסיקה: REM

צילום וידאו: דניאל פייקס / צילום פלייר: אסקף אברהם / ליווי אומנותי: נאוה צוקרמן, ארז מעין-שלו, איתי דורון

לפרטים ומועדים של ההצגה ושל העונה הדוקומנטרית:

העונה הדוקומנטרית (tmu-na.org.il)