פותחות בתיאטרון המשולש

לכולן קוראים בטי, מה שמרמז על זה שבעצם, לא משנה איך קוראים לך, אלא איך את/ה מרגיש/ה עם עצמך, כי כל אחד מהבטיות שלנו שונה לחלוטין מהאחרות. להיות בטי זה להיות אדם, אישה, שיש דרך לפניה. האחת מגדירה את עצמה, בתחילה, לפי העושר שלה. סליחה, העושר של בעלה, שאינו מתייחס אליה ובוגד בה. בטי אחרת היא חסרת משמעות לחלוטין, כזאת שאף אחד לא מבחין או מתעניין בה, ויש לה בובת יד בת דמותה שהיא החברה היחידה שלה, וגם היא 'מעודדת' אותה להתאבד. היא לומדת להביט בפות שלה כדי להתחבר אל עצמה ואל עצם היותה, וגם זה לא תמיד מספיק.

ג'ן סילברמן, היוצרת הפורה שיצרה מחזות, תסריטים וספרות, וזכתה בלא מעט פרסים, כתבה את המחזה הזה, ששמו המקורי 'collective rage: a play in 5 betties', כשהוא מבליט את ההתמודדות עם גילוי הנשיות הלסבית, שהיא אחד הבסיסים המרכזיים של המחזה הזה. הנשים, הבטיות, אוהבות נשים, אבל לא תמיד אוהבות את עצמן, לא לגמרי מחוברות לעצמן, וכולן צריכות להתמודד עם אומללות וחוסר בחייהן.

שתי בטיות אחרות הן בוטשיות, עוסקות במכונאות, הכי אוהבת את המכוניות שלהן, מטפחות אותן על חשבון טיפוח מערכות יחסים אנושיות. קשוחות מבחוץ ורכות מאוד מבפנים, והבטי האחרונה היא זאת שמשדרת ביטחון ואהבה עצמית גדולות, אבל היא מחפשת את הדרך להתחבר אל עצמה באמת, והנה באה הזדמנות לממש את עצמה, בפרינג' דווקא, ועם אילנות גבוהים: חלום ליל קיץ של שייקספיר, לא פחות.

הצגת פרינג' על עשייה של הצגת פרינג', אין מרתק מזה, במיוחד כאשר האולם מלא בסטודנטים לתיאטרון ויוצרים צעירים שזוהי עשייתם המרכזית. בטי הזוהרת, שמעמידה את עצמה ברמה אחת מעל האחרות, מנסה ליצור הצגה שהיא כולה מעשה ידיה. היא המחזאית והבמאית, והיא גם המלהקת והמפיקה. בטי היוצרת מעמידה לפרינג' מראה לא מחמיאה, אבל אבסורדית ומצחיקה מאוד. היחס שלה אל התיאטרון הפרינג'אי כמשהו קל לעשייה שישים אותה על המפה, מתפוצץ כמובן בפניה, כאשר השחקניות שלה, הבטיות האחרות, שלא מתחברות אל תפקידיהן, יוצרות לעצמן חיים משלהן ונעלמות, בזו אחר זו, במהלך החזרה הגנרלית, יום לפני הבכורה.

בטי הפרינג'אית היא לא הטיפוס המתייאש. בסופו של דבר, היא זורמת עם מה שיש. אחרי שבטי המכונאית מצהירה על אהבתה, אחרי שהכל נשמט מידיה, ומציעה לה לקחת אותה לסיבוב במכוניתה האהובה, היא מקבלת את האהבה ואת הנסיעה, כי לא טיפוס כמוה יוכרע על ידי נסיבות חיים לא מיטיבות.

לצד החוט המוביל של העלילה, עשיית ההצגה, יש לנו קווי עלילה נוספים, שהם התמודדותן של כל אחת מהבטיות האחרות עם תחושות חוסר הערך שלהן. אף אחת מהן, כמובן, לא מודה בכך שהיא חשה נחיתות, למעט בטי עם הבובה, שדמותה סובבת סביב הנחיתות שהיא חשה. כל אחת מהבטיות עוברת את התהליך שלה, מנחיתות להשלמה וליצירת ערך עצמי על בסיס חדש ובריא יותר, וכל זה נעשה בדרכים קומיות, כאשר גם הסיטואציות הקשות ביותר מבוצעות בצורה משעשעת. הנטייה הזאת, לא לקחת את עצמנו, על תחושותינו הקשות ביותר, בצורה כבדה מדי, הופכת את ההצגה הזאת לכייפית לצפייה, ומלמדת אותנו על הדמויות, הבטיות, ועל עצמנו, בדרך קלה יותר לעיכול.

כולן בטי, אבל השחקניות יוצקות תוכן מובחן בדמויות השונות, במראה, במחוות, בדרך שכל אחת מהן עושה. הבמאית, יובל קורן, שגם תרגמה ועיבדה את המחזה מאנגלית לעברית, מאפשרת להן לעבור את התהליכים שלהן בתוך סביבה אסתטית, מעוצבת להפליא, על רקע ורוד. התפאורה, על הצבעוניות והאמירה שלה, עומדת לעיתים בניגוד לרגשות הקשים שחשות הבטיות בתוכן פנימה, אבל היא מבליטה את האפשרויות שיש בחיים, לפתור את הקונפליקטים והדילמות, ומחזקת את הקלילות, שכאשר אנחנו בוחרים בה כראיית עולם, אנחנו יכולים לפתור את הדילמות והקונפליקטים שלנו בקלות רבה יותר.

מעבר לכל, זוהי הצגה כייפית, שנותנת לנו אפשרות להצצה אופטימית על החיים שיכולים להיות, קצת אסקפיזם בימים אלה, שהם סבוכים לכולנו, עם דגש על נשים, אנשים, מערכות יחסים שלנו, עם עצמנו ועם אחרים, דרך היחס שלנו לעצמנו. היה ורוד, משעשע, ולעיתים גם מלמד.

ומילה על תיאטרון המשולש. זהו התיאטרון הגאה של ישראל. התיאטרון יכול להיות גאה באיכויות שהגיע אליהן. ההצגות שהוא מעלה הן תמיד מפתיעות, מרתקות ומשוחקות היטב. גם עיצוב התנועה והבמה מרשימים. ההצגות של התיאטרון המשובח הזה מתאימים לכל בוגר, ולא רק לקהל הגאה.

מאת: ג׳ן סילברמן

תרגום, עיבוד ובימוי: יובל קורן

​בהשתתפות: שיר פופוביץ׳, נעמי אורן, מיקה שיבק, רוני גולדפיין, עמית פרטוק

תפאורה: מאיה בבילה

הפקה ותלבושות: דן נימרי

מוסיקה: נוי קליימן

תנועה: רום רזניק

תאורה: איל דניאל

צילומים בכתבה זאת: אביבה רוזן

לפרטים ומועדים נוספים:

תיאטרון המשולש | פותחות