פסטיבל א-ז'אנר בתמונע הוא אחד השיאים של הפרינג' הישראלי. יש כאן חשיבה פורצת דרך של אנשים מוכשרים, שמביאה את התיאטרון למקומות אחרים, שונים ומרתקים, שממחישים לנו עד כמה התיאטרון שבר את כל הקירות שבין המציגים לצופים והוא סוחף אותם פנימה, כחלק מהעשייה התיאטרלית והאמנותית.
השנה, כראוי לשנה שהיא מאוד יוצאת דופן בחיינו, שאף פעם לא זרמו פה על מי מנוחות ובשנים האחרונות שטו בקפיצות על גלים הולכים ומתמרים, אבל השנה דרשו באופן חד משמעי משהו שהוא שונה עוד יותר. החיים דורשים, ותמונע מספקת באמצעות פסטיבל א-ז'אנר. ד"ר ארז מעין שלו, מנהל אמנותי של תמונע וגם של הפסטיבל יחד עם איתי דורון, מבטיח השנה משהו שעוד לא ראינו כאן, ומקיים.
כשמגיעים לפסטיבל, אפשר ליצור נבואה אישית על עתיד מדינתנו. עשיתי זאת. הקל ביותר, אודה, הוא ליצור נבואה אפוקליפטית מיואשת, אבל בחרתי בכיוון ההפוך. ביקשתי לנו את תום הפלגנות ותחילת ההכלה. כל הנבואות עתידות להישזר לעדות משותפת, מגילה שבה הפסימי והאופטימי, האישי והקולקטיבי וגם געגועים וציפיות ייכתבו אלה לצד אלה ויחשפו את התפישות השונות. כיוון שבוועדות חקירה עסקינן, מכונה היצירה המשותפת הזאת ועדת קריסטל-מנדלסון-הקר לבחינת עתיד המקום. שלוש הנשים הצעירות חברו יחד כבר בשנה שעברה לחקור יחד את עתיד ירושלים, והן העבירו את החקר לזירה הלאומית שלנו בשנה הקריטית הזאת.
במקביל לנבואה, ניתן גם להקליט צעקה לקבינט, צעקה שמקבילה לברכה מנגנת, לנציגי ציבור כגון ראש ממשלתנו, איתמר בן גביר, מירי רגב ועוד, פרי יצירתם של ניר ג'ייקוב יונסי וארז מעין שלו..
ועדת לבקוביץ היא אופרה דוקומנטרית שמבוצעת על ידי שלושה זמרי אופרה ששרים טקסטים מתוך דו"חות של ועדות חקירה שונות, כאלה שהוקמו אחרי רצח רבין, אסון מירון, מלחמת יום כיפור ואירועי השבעה באוקטובר. אנחנו רואים כיצד אותם מחדלים ואותן נזיפות חוזרים על עצמם בדיוק מופתי לאורך השנים, ללא כל למידה או יישום מסקנות. משתתפים: טוני טרוטוש, נועה כרמי, אורי שני.
בשלב הבא, אנו חוזים בעדותיהם של מומחים בתחומי אמנות שונים, שמביאים גם המלצות ומסקנות לגבי תפקודה ותפקידיה של האמנות, כולל אמנות התאטרון, בעת הזאת. נראה כי למרות שהמומחים, ביניהם סעיד אבו שקרה, חן אלון, טליה הופמן ורבים נוספים, מציעים יריעה רחבה של אבחנות והמלצות, הם מסכימים על נושא אחד: יש מקום להעלאת האקטיביות, של הקהל, ושל מעורבתו ביצירה. קול אחד נגע בי במיוחד: קולו של סעיד אבו שקרה, מנהל המוזיאון באום אל פאחם, שדיבר על תחושת הבידוד של האמן הערבי ונתון בעת הזאת בין הפטיש לסדן, בלי תמיכה כלשהי. כל מילה שיאמר תביא להתנגדות, אם בצד היהודי או בצד הערבי. לכן האמנים הערבים בעת הזאת מעדיפים לשתוק.
טליה הופמן, אמנית וחוקרת מאוניברסיטת חיפה, רוכבת לפנינו על סקייטבורד, בהצלחה לא רבה, תוך כדי שהטקסט שלה נשמע בהקלטה. גם היא מביאה את המסר שכדי להשיג תוצאות חדשות צריך ללכת בדרכים חדשות ולא ידועות, ולחתור תחת התשתיות הקיימות.
אחרי הפורום הזה אנחנו מופנים לארבע יצירות ומיצגים, שמהוות סוג של ועדת חקירה בפני עצמה, הוועדות הללו שונות מאוד זו מזו בדרך הצגתן, בתוכנן ובאמירתן, אם כי כל אחת מהן מרתקת בדרכה.
בוועדת זמנתגובה לבחינת השפעות המלחמה על הטבע בישראל, אנחנו חוזים ולמדים בצורות שונות, ועם בחירה באפיקי שמע שונים ששמים דגש על הסברים ועל קולות הטבע, על הנזקים הגדולים לחי והצומח במדינה לאחר השבעה באוקטובר, בעת שאזורים רבים ומרכזיים במדינתנו מבחינת חקלאות ובתי גידול ונדידה, כשישראל היא צומת חשובה מאוד בתחום נדידת הציפורים, בין השאר, והמדינה הולכת ומתכלה גם מבחינת הטבע, כאשר זנים אלימים משתלטים והטבע הולך ומצטמצם, גם לנוכח השריפות הרבות שנגרמות במלחמה (קולקטיב זמנתגובה: אולגה סטנדיוק, דורון נעמה גלפר, לימור פרץ סמיה, ניר ג'ייקובס יונס וענבל ראובן).
בעוד הנתונים הללו מעציבים אותנו, באה ועדת הקריוקי הראשונה לחקר האלימות הישראלית, ועדה שנוצרה על ידי יהונתן רון, ומשעשעת אותנו למרות תכניה הקשים. הצופים מתבקשים לצאת מהפסיביות, ולקחת על עצמם תפקידים. למעשה, לשחק על ידי השמעת הטקסטים בקצב בו נאמרו במקור. לצערנו, טקסטים אמיתיים, אלימים מאוד שנוצרו בחברה שלנו שאין להתכחש לאלימותה ההולכת וגוברת, מושמעים על ידי הקהל. אלה פרוטוקולים של בתי משפט, ישיבות כנסת, הקלטות סתר של גננות, ועוד.
כרמל בן אשר מביאה לנו תפישות עולם, תובנות פילוסופיות ופסיכולוגיות על טבע האדם ועל התמודדותו בעת הזאת עם תהליכים ואירועים מורכבים, עם עיסוק בסמנטיקה וביכולות ואי יכולות השפה לתאר את מה שאנחנו עוברים, ואת הגבולות של ההבעה, עד לקינה חסרת פשרות. כרמל עושה את כל זאת כפותחת בקלפים, והעיסוק בקלפים מרתק לא פחות מהאמירות הנוקבות שהיא משמיעה, שגם הן, כמובן, פרשנות אנושית למצב, שניתן להסכים עימה או לחלוק עליה, אך היא עושה זאת בצורה מרתקת ומעוררת למחשבה.
ועדת קנו-שפרינצק בעניין מפעלי גאולת ילדים מביאה לנו סיפור משפחתי של ילדים שבעקבות תהליכים משפחתיים, חברתיים והיסטוריים שונים נאלצים להיפרד ממשפחתם הביולוגית ולהתגלגל לבתים ומשפחות אחרות. הם מתחילים במשפחתה של רונית קנו, שסבה ייסד בפולין את ארגון 'הקואורדינציה' שהוציא ילדים יהודים מבתי מציליהם הפולנים והביא אותם לישראל, ומסיימים בסיפורם האישי, כמשפחת אומנה לילדה אריתריאית שניתנה להם לגידול באומנה ולאחר מכן נלקחה מהם. הם משווים אותה לג'ירפה, חיה יוצאת דופן בסביבתה, כשהם הופכים יותר ויותר לאוויר, לחסרי מעמד ומשמעות, בין החוקים והתפישות המוסדיות, לבין פעולותיהן של עובדות סוציאליות שפועלות לפי החוקים הללו, בתוך ביורוקרטיה ששוחקת לדק את האנושי והאישי.
ועדות החקירה של פסטיבל א-ז'אנר, לא תמיד קל לצפייה ולהשתתפות, אבל בהחלט מרתק ומעורר למחשבה.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
