פסטיבל עכו

כמו בכל שנה, עכו לבשה חג לקראת הפסטיבל לתיאטרון אחר. אמנם המועד הוזז מסוכות לפסח, בשל המצב הבטחוני, אבל הפסטיבל הוותיק והאהוב מאוד על חובבי התיאטרון לא בוטל, לשמחתנו. עבורי, כחובבת פרינג', פסטיבל עכו הוא הפסטיבל החשוב ביותר לפרינג' הישראלי. זוהי הזדמנות להעלות על נס את העוסקים במלאכה הזאת, מלאכת תיאטרון הפרינג', שהיא קשה מאוד לעיתים, בהיעדר תקציבים מספקים והכרה מתגמלת מצד הקהל. מי שלומד להכיר את הפרינג', יודע שהוא לא פחות מעניין ומגוון מהרפרטוארי, זה שמציג בתיאטראות הממוסדים. מטרתו של פסטיבל עכו היא להכיר את הפרינג' לעם, והוא עושה זאת על הצד הטוב ביותר.

השנה צפיתי בשלוש הצגות תחרות בפסטיבל הפרינג' הגדול של השנה, למרות שהפסטיבל נדחה וקוצר, אווירת החג מורגשת בעכו בערב הגיעו משפחות רבות עם ילדים לצפות במופעי הרחוב, לשמוח ולהצטלם עם בובות הענק. 

ההצגה הראשונה בה צפיתי היא 'הייזנברג באי ודאות'. ההצגה עוסקת בוורנר הייזנברג, פיזיקאי גרמני שזכה בפרס נובל על גילויו בנושא עקרון אי הוודאות. בתקופת הנאצים, הוא כונה 'יהודי לבן' כיוון שדגל בפיזיקה הקוונטים של איינשטיין.

ההצגה, שנכתבה על ידי יוני להב ובוימה על ידי אלון אופיר, שגם משחק בה, מבוססת על אירוע שקרה. בשנת 1925 הפליג הייזנברג לאי בשם הלגולנד, לנופש, ושם הגה את עקרון אי הוודאות. בשייט בדרך לשם, מפגיש אותו המחזאי עם דמויות מדמויות שונות, במין מסע סוריאליסטי לנבכי הנפש ולמחוזות אבסורד שבונים קרעים של מציאות חברתית, אשר מרמזת בעדינות על כל מיני תופעות היסטוריות. למשל, אחת הדמויות שהוא פוגש בה היא קשישה וולגרית, שמפריחה מידי פעם באוויר הערות על יהדותו, מה שמתכתב עם ההאשמות שכוונו נגדו, על 'יהדותו המדעית'.

דמויות אחרות הן, בין השאר, ילד בשם ורנר, שספק קיים וספק לא, שהוא ספק ורנר עצמו ואולי לא, בכל מקרה המדען מזדהה עם הילד, הוא מגונן עליו ועל אמו, ש'חיה כאשר הוא מת, ומתה כשהוא חי'. בנוסף מתרוצצים סביבו מרגלים, מדענים יריבים שמנסים לגנוב את תגליתו ותהילתו, נשים יפות יותר ופחות, שמנהלות מערכות יחסים מנצלות עם גברים משובבי עין, ובעיקר מלצר אחד, שמשמש כאתחנחתא קומית.

הייזנברג משוחק היטב על ידי אלון אופיר, ושפע השחקנים האחרים מעגנים את דמותו תורמים לאבסורדיות הסיטואציות.  זוהי הצגה יפה לעין, אסתטית, משוחקת היטב ועשירה. היא עשירה בתכנים, בעניין, באמצעים אמנותיים, תלבושות ותפאורה. היא מעבירה אותנו בקלות מעולמנו של כאן ועכשיו לעולמות אחרים, ולמחוזות של חשיבה שונה מהרגיל. זוהי הצגה מושקעת להפליא לפרטי פרטיה. בימים אלה היא נחוות כאסקפיסטית, כביכול היא אינה נוגעת בנושאים שמטרידים אותנו בימים אלה. עם זאת, היא מדברת על אי הוודאות בחיינו, בדרכים ישירות ועקיפות. אנחנו, כבני אדם, איננו סובלים אי וודאות. אנחנו מנסים להחזיר את הוודאות לחיינו בכל דרך. תקופה זאת היא תקופה שבה אי הוודאות, באשר לעתיד החטופים, המלחמה, מקומנו באיזור ויכולת ההתמודדות שלנו לאורך זמן, לצד דאגה לעתידנו כמדינה דמוקרטית, מטרידה ומוציאה את הוודאות לה אנחנו זקוקים מאיזון. בכך ההצגה רלוונטית ביותר להווה עמו אנחנו מתמודדים.

מחזאי: יוני להב

במאי: אלון אופיר

שחקנים: אלון אופיר, אבי חדש, ענת ברזילי, אורנה כץ, רועי רשף פלסנר, תמר ברבי ולימור חדריה.

הלחנה וניהול מוזיקלי: משה זורמן

עיצוב תפאורה ותלבושות: טלי יצחקי

עיצוב תאורה: שאהין מחמוד

ההצגה השנייה בה צפיתי היא 'פנטזיה כפולה'. בשנת 1969 נפגש עקיבא נוף, אז עיתונאי ופזמונאי, עם ג'ון לנון ויוקו אונו במלון הילטון באמסטרדם. הם הגיעו לשם לצורך השתתפות במפגן למען השלום. הם קיבלו אותו במיטתם, והסכימו להושיב אותו יחד עימם במיטה. השיחה של עקיבא עם ג'ון ויוקו, שיחה בת עשרים דקות, היוותה הישג עיתונאי מרשים עבור עקיבא. השיחה נעה בין נושאים של מוזיקה לבין נושאים חברתיים פוליטיים. הוא תהה כיצד הם חושבים שניתן להביא שלום למזרח התיכון, והם ענו תשובות נאיביות למדי, לפי אורח המחשבה של מי שאינו מכיר ואינו מבין איזורים שבהם מתרחשות מלחמות. עקיבא, כישראלי, אינו חושש, כמובן, להביע את דעתו.

ג'ון לנון, שכבר מתחילת שנות השמונים אינו בין החיים, יוקו זוגתו שכמעט נעלמה מהתודעה, חוזרים אלינו יחד עם עקיבא, שמעלה אותם מאוב ההיסטוריה ומחיה אותם בדמותם של שניים, סמדר יערון ודוד מעיין. השניים, שהיו זוג בעברם, משחקים תפקיד כפול, של זוג לשעבר, מן הסתם הם עצמם, גבר ואישה ששומרים על קשרי חברות ועבודה יצירתית, וגם את ג'ון ויוקו, של אז ושל היום. סמדר ודוד דנים, בינם לבין עצמם, וגם בינם לבין עקיבא, בנושאים שונים, אבל הנושא שהולך ומתחדד הוא הנושא הפוליטי. עקיבא, שכבר בעת הראיון ההיסטורי חלק בעדינות על השקפותיו של הזוג ועל פילוסופית חייהם, הקצין את עמדותיו. הוא מתווכח עם סמדר, שמצהירה בגלוי את תפיסותיה ההומניסטיות, של יוקו וגם את שלה עצמה, ומטיח בה תפיסות מנוגדות לחלוטין.

זוהי, בלי שום ספק, הצגה אחרת, יוצאת דופן. יותר מכפי שהיא הצגה, היא סוג של מיצג, דוקומנטרי באופיו. הוא מעוטר במוזיקה חיה, ובשירה, שלעיתים הקהל מצטרף אליה. היא מוצגת בחלל שהוא חדר בית מלון אמיתי, עם מיטה גדולה שמוצגת על במה ויוצרת חלל מעניין שפותח את הדמיון.

בין השאר, ואולי בעיקר, הצגה זאת היא הומאז' לעקיבא נוף. היא מסמך המפרט את הישגיו של האיש שהפך העיתונאי יוצר לחבר כנסת, וחוזר, בגיל 88, לעולם היצירה, כשהוא מביא לנו את עצמו, עשייתו, שחלקה היא חקיקה מבורכת, למשל, בתחום זכויות הלה"טבים. עקיבא מצליח לסחוף את הקהל לשירה, ומעורר את הצופים.

בימוי ועריכת טקסט: יונתן לוי

משתתפים: עקיבא נוף, סמדר יערון, דוד מעיין

תלבושות ואביזרים: נטע זייד

עיבוד מוזיקלי: שון לו יון גלעד

הפקה: שירלי מרום

THERE IS NO SUCH THING AS SOMEONE ELSE’S WAR

מאוד התרשמתי מההצגה הזאת. אולם, היא אינה מתאימה לכל אחד. מיכאל קייט, הבמאי, שכתב יחד עם יוליה אולשנסקי את ההצגה המרתקת אך הקשה לעיכול הזאת, מביא שתי שחקניות, אלונה אלימוב וסטפני סטביצקה, לחלל שהוא דירה שהן חולקות, ובה הן מתמודדות עם שתי מלחמות מקבילות, המלחמה באוקראינה ממנה נמלטו לארץ, והמלחמה בישראל שהחלה בשבעה באוקטובר 2023.

ההצגה, שמתנהלת בשפה האוקראינית לא קלה להבנה לקהל שאינו דובר את השפה. התרגום לא קל לקריאה וזה חבל מאוד, כיוון שיש הרבה מאוד דיאלוגים שנשמעים משמעותיים וחשובים להתנהלות העלילה. זוהי הסיבה שההצגה לא מתאימה לכל אחד. אני הצלחתי להבין חלק מההצגה בגלל השפות שאני מכירה, אבל אפילו דוברי רוסית אינם יכולים להבין את הניואנסים של האוקראינית. הכתוביות היו, בדרך כלל, קשות לקריאה בגלל התנאים הפיזיים, בעיקר תאורה שלא אפשרה לקרוא את חלקן.

מעבר לכך, ההצגה מעניינת וחשובה בתכניה. היא מביאה לנו את הקונפליקט, היכן נכון להיות, האם בעת הזאת נכון יותר להיות באוקראינה, עם ההורים והקרובים והאהובים, או בישראל, שהייתה אמורה להיות בטוחה יותר. אזעקות ומתקפות טילים מתרחשות בשתי המדינות במקביל, ושתי הנשים הצעירות מתמודדות עם הפחדים הכפולים וגם זו עם זו.

לאחר שספגו מכות קשות, בדמות מות הוריה של האחת ופציעתו הקשה של אהובה של השנייה בעזה, שתי הנשים הצעירות מתחילות להתאושש וחוזרות לחיים. ההתמודדות המורכבת מקבלת סיום אופטימי כששתי הנשים הצעירות רוקדות. לצד הגעגועים למולדת, הקושי שבאבדן, המלחמות הנמשכות בשתי המדינות, החיים חזקים מכל, והם מצמיחים את החיוניות והצמיחה המחודשת.

רעיון, בימוי, חלל ועריכה מוסיקלית: מיכאל (מישה) קייט

כתיבה ודרמטורגיה: יוליה אולשנצקי, מיכאל (מישה) קייט

ייעוץ בעיצוב חלל ותלבושות: ז'ניה שכטר

ייצור אביזרים: אוקסנה טבצ'ב

תמיכה טכנית: סתיו פרבה, Alef Studio

משתתפות: אלונה אלימוב, סטפני סטביצקה

חלק ניכר מההצגות של פסטיבל עכו ממשיך לחיות לאחר הפסטיבל, והן מוצגות, בדרך כלל, בחללי הפרינג' המוכרים, תיאטראות תמונע  והסימטה בתל אביב, למשל, בית מזי"א בירושלים, ועוד. לאחר ההשקעה האדירה בהצגה בפסטיבל, ולאחר הפרסום שההצגות הללו מקבלות, בעיקר ההצגות הזוכות, יש להן חיים משלהן. אני מקווה להשלים את ההצגות שלא הספקתי לראות השנה במקום אחר, כי כולן מרתקות, כל אחת בדרכה, וכך גם הצגות החממה.
נקווה שכל הנסיבות יסתדרו כך, שהפסטיבל יימשך בשנה הבאה, יחזור לזמן שהיכרנו ואהבנו, הוא חג הסוכות, וחגיגת הפרינג' הגדולה בארץ תמשך.

ליזו אוחיון, מנכ”לית ומפיקה ראשית של הפסטיבל: “הצלחת הפסטיבל השנה, למרות המציאות המורכבת שעוברת על מדינת ישראל, היא הוכחה חיה לעוצמה של התרבות ולתשוקה של הציבור לחוות אותה. לאחר דחייה מאתגרת שנכפתה עלינו בעקבות המלחמה, ראינו את העיר עכו מתמלאת באור, ביצירה ובאנשים שבאו להתרגש, לבכות, לצחוק ולחשוב. שמחתי לראות את אזרחי ישראל – מגיעים לעכו, נהנים מהצגות, מופעי רחוב והופעות, ובעיקר מחזקים את התחושה שהתרבות היא מרחב מחבר, מרפא ובונה. פסטיבל עכו ממשיך להיות אבן דרך מרכזית בתרבות הישראלית, מקור לגאווה לעיר עכו וליוצרים״.

דליה שימקו, המנהלת האמנותית של הפסטיבל: ״פסטיבל עכו היה השנה חשוב ורלוונטי מתמיד. אחרי שנה וחצי שהחברה הישראלית עוסקת בכאב ושכול חגגנו כאן את כוחה וחשיבותה  של אמנות התיאטרון על כול גווניה .האולמות הגדושים והרועמים ממחיאות כפיים  העידו על הצימאון לחיים ויופי בתקופה קשה זו״.

פסטיבל עכו 2025 עמד גם בסימן פרידה מיוסי פרוסט ז”ל – מאנשי הרוח והמעש הבולטים של התרבות הישראלית, ממייסדי הפסטיבל, ששימש במשך שנים כמנכ”ל עמותת “אמנות לעם” וכמנהל מחוז במשרד החינוך. יוסי פעל כל חייו למען הנגשת אמנות ותרבות לכל חלקי החברה הישראלית, מתוך אמונה עמוקה בכוחה של היצירה לחולל שינוי.

השנה, כאות הוקרה והמשכיות לדרכו, הוענקו שניים מהפרסים המרכזיים בתחרות – פרס ההצגה ופרס הבימוי – על שמו.

והזוכים הם:

פרס ההצגה ע”ש יוסי פיטוסי:

הכל נשאר חי

פרס הבימוי ע”ש יוסי פרוסט:

ירדן גלבוע וג'קי פערל (הכל נשאר חי)

פרס המחזאי.ת:

יוני להב (הייזנברג באי הוודאות)

פרס האנסמבל ע”ש פנינה רינצלר:

מלך

פרס השחקן הראשי:

אבי גולומב (הכל נשאר חי)

פרס השחקנית הראשית:

דנה קיילה (הכל נשאר חי)

פרס הקונספט הוויזואלי:

ביער

פרס התאורה:

אורי רובינשטיין (מלך)

פרס המוזיקה:

יאן קוגן (הכל נשאר חי)

ציון לשבח על עבודה ייחודית:

פנטזיה כפולה

THERE IS NO SUCH THING AS SOMEONE ELSE'S WAR

מופע בכורה במרחב הציבורי:

טריו בשמיים

צילום: אביבה רוזן

צילום ראשי: ילדים בעלי צרכים מיוחדים שולבו במופעי החוצות בעכו העתיקה בערבי הפסטיבל

לפרטים נוספים וכרטיסים:

פסטיבל עכו