פסטיבל תיאטרון קצר, שש אחרי המלחמה, צוותא

ובכן, המנהלות היוצאות של פסטיבל תיאטרון קצר, נועה שכטר ותמר קינן, לא תיארו לעצמן שהמלחמה תהיה כל כך ארוכה. כשהן תכננו את הפסטיבל, הן היו בטוחות שהוא יתרחש לאחר שהמלחמה תסתיים. לכן הם קראו למקצרון (4 הצגות קצרות שמוצגות זו אחר זו) בשם המבטיח: 'שש אחרי המלחמה'. היוצרים שמציגים במקצרון היו אופטימיים פחות. טווח הזמנים עליו הם מדברים בהצגות שלהם הוא שבע-שמונה שנים, אפילו עשרות שנים. הם אולי ריאליים יותר, למרות כולנו מקווים כמובן שהמלחמה תסתיים במהירה.

המציאות שמוצגת לפנינו בהצגות הללו היא מראה כואבת לתהליכים שהחברה הישראלית עוברת, ולמציאות קשה עימה אנחנו נאלצים להתמודד. כל אחת מההצגות הקצרות משקפת לנו קטע שונה מהחיים שאנחנו חיים פה מאז השבעה לאוקטובר המקולל.

פסטיבל תיאטרון קצר הוא בדרך כלל שמח ותוסס, מלא בקהל צעיר שחוגג את החיים. הפעם הזאת היו הרבה פחות צחוקים אבל ברור, שהאמירה הייתה צריכה להיאמר, והבמה המרכזית של צוותא, תיאטרון שיודע ומחויב במהותו להתכתבות עם תהליכים חברתיים בישראל, הייתה חייבת להינתן. צוותא, שבתחילת המלחמה, כשניתן היה, התיאטרון שפתח את דלתותיו חינם לתקופה מסוימת עם הצגות אסקפיסטיות כמו 'אחינועם ואני', מסתכל לישראליות בלבן של העיניים, ולא מפחד להתמודד.

אז מה היה לנו?

שש ודקה

מה יקרה לנו ברגע שבו יודיע לנו שהמלחמה נגמרה? האם נחגוג? או שמא נלקק את הפצעים? ההצגה שלפנינו עוסקת ברגע המדויק הזה. זוג אחד יושב מול הטלוויזיה ושומע את הבשורה. שני בני הזוג אינם יודעים מה הם אמורים להרגיש. הם לא מצליחים להרגיש שימחה, אבל חושבים שאם יזמינו אליהם את חבריהם, אולי יצליחו לשמוח. לא, זה לא עובד. גם החברים לא מביאים איתם שמחה. האישה הצעירה מגיעה למסקנה, שיש צורך לצאת למלחמה נוספת, פנימית, כדי לקבוע את התוצאות. היוצר, אסי גל, מיטיב לתאר מציאות כאוטית אשר קרעיה לא ברורים, כאשר המלחמה מסתעפת ושולחת זרועות לתחומים שונים בחיינו, ואנחנו עוסקים בקרבות חיצוניים ופנימיים מרובים כל כך, שסיום טכני של המלחמה לא יסיים את רובם. לאחר סיום המלחמה, לא תהייה שמחה. תהייה תחושה של ריקנות, כנראה, שהיא התחושה שמומחשת בהצגה, עם בימוי מבריק ומשחק של אנשים שהם כביכול ריקניים, ולמעשה הם מבולבלים, מעוכים, פיזית וריגשית, עד כדי כך שכבר אינם יודעים לזהות את רגשותיהם.

מאת אסי גל,  בימוי אילאיל סמל
ע. במאית נעם טיילור בהשתתפות ענבר דנון, יוסי ירום, רועי הכהן, דניאל אור טל, רוני שלו

סיבות להרוג את אלוהים

לא כולנו מאמינים באלוהים, אבל גם אלה שלא מאמינים, עוסקים בשאלה, אם היה אלוהים, האם הוא היה מאפשר את התרחשות השבעה באוקטובר, כפי שעסקנו רבות באותה שאלה לגבי השואה. גיבורת ההצגה שלפנינו, אשר משוחקת נפלא על ידי דנה ידלין, מוצאת לעצמה עשרות סיבות להרוג את אלוהים, מין הרג תיאורטי שכזה, של כל בדל אמונה שיש לה באל, או בנפש האדם, שכן היא קפאה ביום הטבח הנורא, ומאז מצאה לעצמה סיבות נוספות לחוסר יכולתה להתמודד, להקים את עצמה מהספה ולתפקד.

עד שיום אחד, הופיע בשכונה בחור חדש. בחור מעורר חושים, חתיך, עם חיוך ביישני, אשר מצליח לחדור לביתה ולליבה, ולהחיות אותה מחדש. היא מוצאת טעם מחודש בחייה, אבל הוא רוצה רק דבר אחד: שתסלח לאלוהים. זהו רעיון מקסים, שהופך ויכוח שכלתני לעיסוק מוחשי, ומעביר את השאלה המוסרית למקום פיזי. האם ניתן לסלוח לישות, אם היא קיימת, על הטבח הנוראי ההוא ותוצאותיו היומיומיות? זוהי שאלה שמעסיקה כמובן אותנו, החילונים, כיוון שהמאמינים לא מרגישים שיש להם הזכות לחקור את השאלה ולהאשים או לסלוח לאל.

מאת אמיר זלוטר,  בימוי דניאל בגנו
ע. במאית מאיה ברקת בהשתתפות דנה ידלין, יריב קוק

המצב

זוהי הצגה עם טוויסט מעניין. בחור אחד, סתלבטן מצוי, יושב בדירה מבולגנת, עם בקבוקי בירה מתגלגלים סביבו, כשמה שמעסיק אותו הוא בעיקר זיונים. ריקנות ושיממון טוטאליים. לתוך זה נכנס חבר, שמנסה לסחוף אותו ליצירת עסק יחד. עסק לפופקורן בטעמים. הם כבר שנים מתכננים לעשות יחד משהו, שיכניס להם מיליונים ויאפשר להם חיים טובים. רק דבר אחד רוצה החבר: שהוא, גיבורנו, יגיד לו מה הוא חושב על המצב. גיבורנו מתעלם מהבקשה. בסופו של דבר, הוא מוציא את האמת שלו: 'זה כואב מדי, אני לא רוצה לחשוב על זה'. עוד דבר אחד שהוא לא רוצה לחשוב עליו, הוא מה שבאמת קרה לחבר הכי טוב שלו במלחמה.

משחק טוב, בחירות בימוי מעניינות, הופכות את ההצגה הזאת למשהו ראוי לפיתוח.

מאת אורי פרלמן וגל ברק,  בימוי מיכל טופורק בהשתתפות גל ברק, אורי פרלמן

יוחי אחרי המלחמה

הגר טישמן, שחקנית הבימה, משחקת כאן להפליא את הגיבורה. האישה שממתינה וממתינה לבן זוגה, עימו תכננה לבנות חיים ולעשות ילדים. ההצגה הזאת פסימית מאוד בנושא של אורך המלחמה. לפי המחזה הזה, היא אמורה להמשך עשרות שנים, בהם הגיבורה שלנו מזדקנת, והיא יוצאת לחפש את החייל שלה ברגע בו מודיעים על סיום המלחמה. בדרך היא מנסה לקנות פירות ופרחים. מסתבר שברחבי המדינה כבר אי אפשר למצוא פירות ופרחים, אלא בעיקר קוצים. עם זר קוצים, היא יוצאת לחפש את אהובה, עבורו השעתה את חייה, וגם מוצאת אותו, אלא שהוא, כמובן, כבר לא מי שהכירה כשנשלח למלחמה.

ההצגה הזאת מספרת, לנו, למעשה, על חלקים מהמציאות שלנו, אשר נוגעים במערכות יחסים, ציפיות, התמודדות עם מצבים רגשיים ואפילו עם התמוטטות הכלכלה בארץ והשפעתה עלינו מבחינת המורל ומצבנו הנפשי.

מאת מעין אור,  בימוי נועה אגוזי בהשתתפות הגר טישמן, אריאל כהן-סקלי, דנה אלעזר, שירה סיני, גל ברק, אורי פרלמן

אוסף זה של הצגות הוציא אותנו, במוצאי שבת, המומים למדי, חזרה לעולם שלנו, עולם שעודנו מתמודד עם מלחמה, כאשר משפחות החטופים נמצאות לא רחוק, ועימן מוחים שדורשים את החזרתם.

ניהול אמנותי של הפסטיבל: תמר קינן, נועה שכטר
וועדה אמנותית: תום חודורוב, טל קון, יובל קורן
עוזרת למנהלות אמנותיות:  זיו תשובה
תפאורה: מאיה בבילה, תלבושות: אלה באום, עיצוב תאורה: מתן פרמינגר, מוסיקה: קובי שמואלי
ניהול אולם:שני לוזון
צילום: יוסי צבקר

צילומים בביקורת הזאת: אביבה רוזן