קרועים בסימטה

'קרועים' היא הצגה על דור שמאבד את עצמו.  גם הצגה על דברים שלא מדברים עליהם, אולי לוחשים עליהם מאחורי הקלעים, אך כעת, בזמן מלחמה, הם נופלים בין הכיסאות למרות שהם קיימים, כמובן, לא פחות מאשר לפני העשרה באוקטובר.  כיום, כאשר מדברים על השתמטות החרדים, ועל הצורך של הצבא בעוד מתגייסים, לוקחים כמובן מאליו את מוכנותם של הצעירים החילוניים ודתיי הכיפה הסרוגה להתגייס ולשרת, ולא מתבוננים מספיק אליהם ואל מצבם החברתי והאישי, ןעל מסוגלתם הריגשית לשרת, בעיקר שירות קרבי.

ילדים הולכים לצבא. ילדים בני 18 שהם לעיתים חדורי מוטיבציה לשרת את מדינתם, לעיתים הם לא מבינים ולא מתחברים לצורך להילחם, מפחדים, מנסים, לעיתים מצליחים ולעיתים לא. לעיתים גם מגיעים למצב הנורא, בו המערכת הצבאית לא מצליחה לזהות את אלה שמהווים סכנה לעצמם והם לוקחים את נפשם בידיהם, במיוחד אלה שהוכרחו להיות קרביים והם לא בנויים לכך ריגשית, ולצערי, הכרתי כמה כאלה במציאות, כאלה שכבר אינם עימנו.

ארבעה חברים שנפגשים בהרכבים שונים על גג ביתו של אחד מהם, שלעיתים הם מכנים 'משתמט', בן לאב קרבי ואחים לוחמים, אשר בגלל מחלה, אך הרבה יותר בגלל חוסר מוטיבציה לשרת, הוא מצליח לפטור עצמו מהשירות הצבאי. בין האחרים, ישנו אחד, טייס, מלא מוטיבציה ושלם עם עצמו, ושניים, אחד קרבי ואחד ג'ובניק משמונה מאתיים, שאינם מסוגלים לעמוד בלחצים של השירות הצבאי, והם מנסים לפטור עצמם ממנו.

זוהי הצגה על לבטים באשר לשירות הצבאי, אך היא גם נוגעת בערכים כמו חברות, שהיא חשובה מאוד לבחורים בשלב הזה של חייהם, מהווה מקור תמיכה עבורם, ומקום לנוח בו מסוגים של לחצים שהם חווים בצבא ובבית. נושא חשוב נוסף, במדינה שלנו, שהשירות הצבאי הוא חובה (לפחות לחלק מהאוכלוסיה) והעונשים החוקיים והקנסות החברתיים על אי שירות, הוא הצורה בה המדינה מסייעת למתמודדים עם קשיים. ההצגה שמה ללעג את המנגנונים והאנשים שמתייחסים אל עצמם בפומפוזיות, אשר מפספסים את אלה שבאמת זקוקים לעזרה. לצערנו זה אכן קורה לא מעט, במיוחד כיום, כאשר יש רבים כל כך שנתקלים בקשיים ריגשיים לאור מה שהם נאלצים לעבור.

התופעות הללו, כאמור, כרגע מדוברות פחות אך נמצאות עימנו, והן בהחלט נושא ראוי וחשוב לדיון, והצגה שמעלה את הנושא ומאפשרת לנו לדון בו ברמה ריגשית וציבורית, היא הצגה בעלת משמעות ערכית רבה.

צילום: בנצי פומרצקי

בימוי מצויין, שעושה בחירות שמשלבות, כמו תמיד אצל הבמאי אריה אלדר, דיון רציני עם ניואנסים של השתובבות נערית, תנועה שיש בה כוריאוגרפיה והרבה מחוות גופניות, עם מוזיקה שמתאימה את עצמה לשלבי ההצגה השונים ומצליחה לנגוע בנימי נפשנו, כיוון שאנחנו הצופים מחוברים לנושאים הקשים והחזקים שעולים בהצגה. כל אחד מאיתנו מכיר אותם באופן אישי. כמו כן ניתן לשבח את המשחק המצויין של ארבעת השחקנים הצעירים. כל אלה מביאים לכך שההצגה מעניינת, לעיתים מצחיקה למרות הנושאים 'הכבדים' שבה, ותמיד נוגעת.

קרועים – תאטרון הסימטה