ראיון עם דליה שימקו, המנהלת האמנותית של פסטיבל עכו

שאלתי את דליה על מקומו של התאטרון אל מול הנעשה במדינתנו לאחרונה, ובמיוחד לאור המהפכה המשפטית והמחאה.

"זה מאוד מורכב", היא משיבה. "מצב הרוח הכללי הפך לפרטי. מצד שני, כל יציאה החוצה כדי לצרוך תרבות בישראל נחשבת לסוג של בידור. לצערנו, יש דלדול ביציאה של אנשים החוצה, גם לאור הדכדוך והמורל הירוד, וגם בגלל המצב הכלכלי".

מהו תפקידו של התאטרון בימים אלו? האם הוא השתנה? "תפקיד התאטרון לא השתנה במשך אלפי שנים. שייקספיר כתב ב'המלט' שהתאטרון צריך להיות מראה לחברה. אנשים אמורים לתת לעצמם שעה וחצי ולחוות דברים שנוגעים אליהם אישית דרך פריזמה אמנותית, וגם ליהנות ממשהו ריגשי ואינטלקטואלי.

התאטרון עושה את שלו. תאטרון הפרינג', במיוחד, שבו אנשים עושים את אשר על ליבם ומייצרים חומרים עצמאיים, הוא יותר נועז ובועט. התאטרון לא צריך לעלות על בריקדות. מה שצריך להשתנות פה זה היחס לתאטרון. אולי זלזלנו בערכים, בין השאר בערך התרבות, ואולי כדאי שנשים דגש לא רק על בטחון וצבא, אלא גם על תרבות.

אני לא חושבת שמקשיבים כיום במיוחד לאנשי התאטרון, אני חוששת שדווקא נדחקנו אל השוליים מבחינת ההשפעה על הציבור".

עלו הצגות כמו המלך עומד למות, שעוסקת בתופעות הנוכחיות, והן היכו גלים.

"צריך לעשות את זה תמיד, לא רק עכשיו. זה התפקיד שלנו, זאת אמנות התאטרון".

ובפסטיבל עכו?

"התוכנייה מראה שזה בא לידי ביטוי. זהו פסטיבל מאוד חברתי ופוליטי, שמייצג זרמים מרכזיים בשיח של היום, הרבה יותר מאשר בשנה שעברה. בין הצגות החממה יש את ההצגה של לי פרלמן, שבוחנת את הציונות, שמנוכסת כיום על ידי זרמים שונים, והוא בא ושואל שאלות שמביאות להרהור פנימי של כל צופה ביחס לציונות שלו.. גם ההצגה 'כל אחד צריך משהו', על השירות בשטחים ומה זה עושה לחיילים, לא רק הלם קרב, אלא גם חיפוש בבית לשמע בכי של ילדים, למשל.

אנחנו מגיבים לשטח. אנחנו לא פונים ומבקשים שיכתבו יצירות מסויימות, אלא בוחרים את ההצגות הטובות ביותר שמוגשות לנו, שמתאימות לפסטיבל עכו".

קרדיט לתמונה – ניקול דה קסטרו