טל בסון, בן 28, הוא במאי, דרמטורג ויוצר תיאטרון ישראלי, בוגר בהצטיינות יתרה של מסלול הבימוי והוראת התיאטרון בסמינר הקיבוצים.
הוא גם בוגר תוכנית בינלאומית למצטיינים בשיתוף האקדמיה לקולנוע באדן וירטמברג בגרמניה. בשנים 2023 ו 2024 שימש מנהל המחלקה האמנותית בתיאטרון באר שבע ועוזר אישי למנהלת האמנותית שיר גולדברג, וכיום הוא חבר הוועדה האמנותית של התיאטרון.
בין עבודותיו הבולטות: הצגת הביכורים שלו, ״ממני תראו וכן תעשו״ בתיאטרון תמונע, עיבוד ובימוי לספר ״נמר מעופף״ מאת יעל טבת קלגסבלד; ״הכי בבית בעולם״, שכתב וביים יחד עם מתן דרעי בדש בתיאטרון החאן בשנת 2025; ו״חברות הכי טובות״ מאת ענת גוב, שביים בבית הספר למשחק גודמן.
בשנת 2023 זכה במקום הראשון על כתיבה ובימוי בערב המלגות על שם אוהלה הלוי, וכן בפרס ובציון לשבח בתחרות המונולוג הקומי על שם ספי ריבלין.
הוא התחיל את דרכו כסדרן בהיכל התרבות בפתח תקווה, נכנס להצגות עם מחברת קטנה שהחביא בכיס, וגילה בהדרגה שהבמה היא המקום שבו הוא רוצה להיות.
מאז הספיק לביים שלוש הפקות, לעבוד בתיאטרון באר שבע, ליצור עם שחקנים מחזות מקוריים ולצאת למסע תיאטרוני באירופה, שבו צפה ב־72 הצגות ב־12 מדינות וב־32 ערים. טל בסון, במאי בתחילת דרכו, יודע פחות או יותר מה הוא מחפש בתיאטרון. מה שהוא אינו מוכן לעשות הוא לוותר על החופש לחפש.
יש משהו יפה בסיפור ההתחלה של טל בסון. לא מדובר בילד שידע מגיל חמש שהוא רוצה להיות במאי, לא במי שגדל בתוך משפחה תיאטרונית ולא במי שסלל לעצמו מסלול ברור אל הבמה. להפך. בתיכון למד במגמת תיאטרון, אבל בכלל חשב על עיצוב ואדריכלות. התיאטרון היה שם, אבל לא בהכרח כיעד מקצועי.
את ההחלטה קיבל דווקא כשהיה חייל. בסון שירת כמכונאי וכחשמלאי רכב, ובמקביל חיפש עבודה לשעות הערב. הוא התקבל לעבודה כסדרן בהיכל התרבות בפתח תקווה. במשך כשנתיים עמד בצד, נכנס להצגות, צפה בהן שוב ושוב, ובהדרגה התחיל לפתח הרגל משלו.
"הייתי מביא איתי מחברת, שהייתה תחובה מאחור. בכל פעם שהייתה לי מחשבה או תובנה, הייתי כותב לעצמי. באחת ההצגות פתאום נפלה עליי ההבנה שזה מה שאני רוצה לעשות. אני רוצה לביים".
המחברת הקטנה הזאת הייתה כנראה הצעד הראשון במסע שלו. לא היה לו עדיין מושג ברור מהי שפת הבימוי שלו, אבל כבר הייתה לו תחושה שהוא רוצה להיות בצד שמנסח את השאלות, שמפרש את המציאות ומנסה להציע לה צורה אחרת.
אחרי השחרור נרשם לסמינר הקיבוצים, מתוך הבנה שהתוכנית שם מתמקדת בפרקטיקה של הבימוי. דווקא בשנה השנייה ללימודים התחיל להתבהר לו מה הוא מחפש.
שני מפגשים בלימודים היו משמעותיים במיוחד עבורו. הראשון היה שיעור הבימוי של כפיר אזולאי, שבאמצעותו נחשף לדרך אחרת לחשוב על עבודת הבמאי.
עד אז בסון הרגיש שהשיטות שלמד אינן מדברות אליו במלואן.
"זה היה מבחינתי בימוי קצת מבחוץ פנימה. נותנים לשחקנים מטלות לפי אלמנטים שמחפשים בהצגה, למשל רגע של נפילה. אלה דברים מאוד ויזואליים. אני לא מצאתי את עצמי שם".
אצל אזולאי פגש גישה הפוכה, עבודה שמתחילה בטקסט וחותרת פנימה, אל הפסיכולוגיה של הדמויות ואל ההיגיון הדרמטי של המחזה. במסגרת הלימודים נחשף גם לשיטת ניתוח הטקסט המכונה "ריקוד העקרב", המזוהה עם יוסי יזרעאלי. השיטה מבוססת על קריאה חוזרת של המחזה, הלוך ושוב, מתוך הנחה שהתשובות לשאלות הבימוי נמצאות בתוך הטקסט עצמו.
אבל המפגש המשמעותי ביותר התרחש בשיעור הסגנונות של אביגיל גרין, כאשר בחר לחקור את הבמאי הרוסי יבגני וכטנגוב.
וכטנגוב, תלמידו של סטניסלבסקי, חיפש דרך לחבר בין הריאליזם הפסיכולוגי לבין צורות תיאטרוניות גרוטסקיות, מסוגננות וגדולות מהחיים. הוא ביקש לא לוותר על האמת הפנימית של הדמויות, אבל גם לא להסתפק בהעתקה של המציאות אל הבמה. הוא ביים בין היתר את "הדיבוק" בהבימה, בראשית דרכו של התיאטרון.
בסון מצא את עצמו מזדהה עם החיפוש הזה באופן כמעט מיידי.
"אני קורא את הדברים שלו ומרגיש שאני קורא את עצמי. זה מטורף. רמת ההזדהות שלי עם הדברים שהוא אמר ועם האופן שבו עבד הייתה כל כך גדולה, שאמרתי לעצמי: מצאתי את האב הרוחני שלי".
מה בעצם מצא שם? את האפשרות לא לבחור בין שני קטבים. מצד אחד, תיאטרון שיש בו צורה, דמיון, גרוטסקה ועוצמה חזותית. מצד שני, תיאטרון שאינו מוותר על עומק רגשי ועל הזדהות עם הדמויות.
"אני תמיד מחפש את הגם וגם. איך אפשר לא לשמוט את הטוב שבזה ואת הטוב שבזה? מיירהולד, תלמידו של סטניסלבסקי, עשה דברים מאוד גרוטסקיים, מרשימים וקרקסיים, אבל לפעמים הם היו מנותקים רגשית.
מצד שני, בריאליזם שמבוסס רק על הנחיה פסיכולוגית אפשר לקבל דמויות עמוקות, אבל בסופו של דבר אנחנו מקבלים פורטרט של המציאות. אני לא בטוח שזה מספיק מעניין אותי".
החיפוש הזה אינו רק עניין אסתטי. הוא נוגע מבחינתו במהות התיאטרון. כיצד יוצרים עולם בימתי שאינו נראה כמו החיים, ובכל זאת גורם לצופה להרגיש שהדמויות חיות ונושמות לנגד עיניו.
ההפקה הראשונה שלו הייתה פרויקט הגמר בסמינר הקיבוצים, שהפך בהמשך להצגה "ממני תראו וכן תעשו". נקודת המוצא הייתה הספר "נמר מעופף" מאת יעל טבת קלגסבלד, שהגיע לידיו כמעט במקרה, באמצעות אפליקציית עברית.
הוא חיפש זמן רב מחזה לפרויקט הגמר, קרא מחזות רבים, ולא מצא את מה שחיפש. ואז נתקל בספר. בתוך שלושה ימים סיים לקרוא אותו.
"הסיפור הרגיש לי כל כך דרמטי. ראיתי בו יסודות של טרגדיה. בכל פעם שזיהיתי סצנה חזקה אמרתי לעצמי: זה חייב להיות על הבמה".
אלא שהיה בספר משהו שהטריד אותו מאוד. בסון לא התחבר לסיום, שבו לאחר משבר משפחתי קשה, בעקבות מותו של אחד הילדים והאירועים הקשים שעוברים בני המשפחה, מתאפשרת לכאורה חזרה לסדר החיים.
"לא הסכמתי עם האופן שבו הסיפור מסתיים. ילד נהרג, הילד השני מת בתוכו, האמא עושה חשבון נפש על כל האופן שבו חיה, ובסוף הכול חוזר להיות בסדר? זה כל כך הפעיל אותי. זה נתן לי את המוטיבציה לעיבוד".
הוא פנה למור חסן, חברתו ללימודים והדרמטורגית שליוותה אותו, והציע לה ליצור מהספר מחזה.
אבל הייתה לו עוד השראה, שהגיעה דווקא מפסטיבל אדינבורו. שם ראה עבודה של הבמאית אלין ארבו, שהתבססה על ספר מאת אדואר לואי. ארבעה גברים גילמו את כל הדמויות. הפשטות הבימתית, לצד האפשרות להוסיף לסיפור רובד פרשני נוסף באמצעות עצם החלוקה של התפקידים, הרשימה אותו מאוד.
פתאום נולד לו רעיון: מה אם ארבע נשים יספרו את הסיפור?
הבחירה בארבע שחקניות לא הייתה גימיק. בסון רצה לעסוק במתח שבין גבריות לנשיות בחברה הישראלית. מה מוביל נער להשתמש בנשק? מה חלקם של הבית, המשפחה, הציפיות החברתיות והדימויים הגבריים בעיצוב התנהגותו?
"היה לי חשוב לשאול מה הוביל את הנער הזה לשחק בנשק. זה לא קורה בוואקום. רציתי לבדוק את הציפיות שהיו ממנו, את האקלים המשפחתי ואת האחריות שמצפים מגבר לקחת על עצמו. רציתי שהשאלות האלה יישאלו מתוך פורום של נשים".
ההפקה נוצרה כמעט כולה בידי נשים. השחקניות, המוזיקאית והדרמטורגית היו נשים, ובסון היה הגבר היחיד בצוות היוצר.
מבחינה בימתית נוצרה שפה שאינה מבקשת להסתיר את העובדה שהשחקניות מחליפות דמויות. הן אינן מתחפשות בכל פעם לדמות אחרת. לעיתים די בפריט לבוש, בשינוי קולי או במחווה גופנית כדי להיכנס לדמות.
"אני מאוד אוהב את הגבול הדק בין השחקן כפרפורמר לבין הדמות שהוא מגלם. מבחינתי דמות היא במידה רבה מה שהשחקן מביא מעצמו בתוך נסיבות דמיוניות".
הוא מתייחס לשחקן לא רק כאל מי שמבצע הוראות, אלא כאל שותף ביצירת הדמות. השחקן מביא את האיכויות האישיות שלו, את גופו, את קולו ואת עולמו הרגשי. תפקידו של הבמאי הוא למצוא את הפעולה המדויקת שתאפשר לכל אלה להתלכד.
הדוגמה שהוא נותן פשוטה ומעניינת: בהצגה אחת השחקנית שמגלמת את האב חוזרת בכל פעם לאותה מחווה. היא לובשת ז'קט מסוים, וכך מסמנת את המעבר לדמות. אין צורך להחליף תלבושת שלמה. לפעמים פריט אחד מספיק כדי שהקהל יבין את השינוי.
גם הקהל, מבחינתו, אינו אמור להיות צופה פסיבי. הוא רוצה להחזיק את ידו, אבל לא להוביל אותו בכוח. הוא מבקש לעורר בו סקרנות, לאפשר לו להשלים פערים ולדמיין בעצמו.
"אני רוצה שהקהל יהיה שותף פעיל. זה לא אומר שהוא צריך להשתתף בהצגה. הוא צריך להרגיש שיש לו מה לגלות, שיש לו סקרנות להמשיך".
ההפקה השנייה, "הכי בבית בעולם", הייתה שונה לחלוטין. הפעם מדובר ביצירה מקורית שיצר וביים יחד עם מתן דרעי בדש, במסגרת שיתוף פעולה של ניסן נתיב ירושלים עם תיאטרון החאן.
נקודת המוצא הייתה רעיון של מתן: שדה תעופה. משם החלו השניים לדבר על המציאות הישראלית ועל התחושה המשותפת של תקיעות.
הימים היו ימי המלחמה, והתחושה הייתה שאין לאן לזוז. לא מבחינה מדינית, לא מבחינה פוליטית ולא מבחינה חברתית. אנשים תקועים יחד, אבל גם כל אחד לעצמו.
הרעיון הבימתי התברר כמעט מיד: שער יציאה בשדה תעופה, ובו ישראלים שאינם מצליחים לצאת לדרך.
אבל השדה היה רק המסגרת. מה שעניין את היוצרים היה לבחון את החברה הישראלית באמצעות דמויות שונות, שכל אחת מהן נושאת איתה מטען אחר.
בין הרעיונות שנולדו היה סיפורו של בחור ערבי שמבקש לצאת מישראל ולהוציא דרכון פורטוגלי. לכאורה סיטואציה פשוטה, אבל היא פותחת פתח לשאלות על זהות, שייכות, גזענות והיחס של החברה הישראלית לאזרחיה הערבים.
בסון מספר שהרעיון היה ליצור שמונה דמויות, המייצגות נקודות מבט שונות בחברה, ולבחון את תחושת התקיעות לא רק מזווית אחת.
כאן נוצר גם מפגש מעניין בין דרכי העבודה של שני היוצרים. הטקסט לא נכתב מראש ואז נמסר לשחקנים. השניים בנו סיטואציות, הגדירו את נתוני הדמויות ואת הקונפליקטים שלהן, ומשם יצאו השחקנים לאימפרוביזציות.
"היינו נותנים להם סיטואציה עם נתונים מאוד ברורים. למשל, זוג שחי יחד כך וכך שנים ועבר לגור אצל אמא של אחד מהם בעקבות המלחמה. אלה נתונים שאנחנו כדרמטורגים החלטנו שיהיו דרמטיים. שלחנו את השחקנים לאימפרוביזציות עם תיק שיש בתוכו חומר נפץ".
הדימוי הזה מבהיר היטב את תפיסת העבודה שלו. אימפרוביזציה אינה השתוללות חופשית או ניסיון לייצר רגעים משעשעים מבחינתו. היא זקוקה לתשתית דרמטית ברורה. צריך להיות בה קונפליקט, מטען רגשי וסיבה לכך שהדמויות נמצאות יחד באותו חלל.
מתוך החומרים שהשחקנים יצרו נבנה הטקסט. בסון ומתן חזרו אל החומרים, שכתבו, הוסיפו סצנות, עיבדו את ההצעות של השחקנים ובדקו שוב ושוב מה מבין הקהל בכל רגע.
כאן באה לידי ביטוי אחת התכונות המרכזיות של בסון: הדרמטורגיה היא חלק בלתי נפרד מהבימוי שלו.
"אני מביים כדרמטורג ועושה דרמטורגיה כבמאי. תמיד חשוב לי מאוד לשמור על החוט שמוביל את הקהל. אם אני יושב כצופה ולא מבין מה קורה, לא בגלל שהיצירה מאתגרת אותי אלא משום שאיבדתי את החוט, אני מרגיש שהיוצרים מאבדים אותי".
מבחינתו, מותר לקהל לא להבין הכול. מותר להשאיר שאלות פתוחות. אבל חייב להיות מבנה, חייב להיות מהלך, חייבת להיות סיבה לכך שהדברים מתרחשים כפי שהם מתרחשים.
העיסוק בדרמטורגיה אינו רק כלי מקצועי עבורו. הוא כמעט תפיסת עולם.
בסון למד את חשיבותה של העבודה הדרמטורגית גם במהלך עבודתו בתיאטרון באר שבע. בשנה הרביעית ללימודיו, במקום לבחור במסלול של סטאז' בהוראה, הצטרף לתיאטרון ועבד לצד שיר גולדברג כמנהל המחלקה האמנותית וכעוזרה.
הוא נכנס לתפקיד ב־8 באוקטובר 2023, יום אחרי פרוץ המלחמה, ומצא את עצמו בעולם תיאטרוני שונה מאוד מזה שדמיין. חלק ניכר מהעבודה באותה תקופה היה קשור להתנדבויות ולפעילות של התיאטרון בבתי החולים, ובהמשך נחשף לכל המערכת הרפרטוארית מבפנים.
הוא פגש מקרוב את עבודת ההפקה, הניהול, הדרמטורגיה, העבודה עם במאים ועם יוצרים ואת ההתנהלות של תיאטרון גדול.
"זו הייתה מתנה ענקית. למדתי מהר מאוד את השטח, לראות את כל תהליך ההפקה מבפנים. קפצתי למים העמוקים".
אלא שהעבודה הייתה אינטנסיבית כל כך, שבמשך תקופה ארוכה כמעט לא נותר לו זמן לביים. בתום התקופה בתיאטרון באר שבע, לאחר כשנתיים, יצא לדרך עצמאית יותר, כשהוא נושא איתו ניסיון רב, אבל גם שאלות רבות על עתידו.
בינתיים הספיק לביים את "חברות הכי טובות" בתיאטרון גודמן, עם שש שחקניות. גם כאן בחר בקאסט נשי, וגם כאן נהנה מאוד מהעבודה עם השחקניות.
מה שמעניין אותו במיוחד בהפקה הזאת הוא תהליך העבודה. הוא התעקש לצרף דרמטורגית, מור חסן, אף שהדבר אינו מובן מאליו בכל הפקה בישראל.
"אני לא מוכן לוותר על דרמטורג בחדר חזרות. הייתי מוכן לוותר על חלק משכרי עבור זה".
הוא רואה בכך הבדל משמעותי בין התרבות התיאטרונית בישראל לבין זו האירופית, שבה הדרמטורגיה היא חלק בסיסי מעבודת התיאטרון, ולעיתים קרובות פועלים בו צוותים של דרמטורגים.
"דרמטורגיה היא דרך חיים", הוא אומר, ומסביר שהיא אינה רק בדיקה של מחזה או עריכה של טקסט, אלא דרך להסתכל על העולם. על מבנים, על מערכות יחסים, על נפש האדם ועל האופן שבו כל הדברים מתחברים.
"אני מסתכל על הכול כעל קומפוזיציות. גם מערכות יחסים, גם אנשים. כך אני חוקר גם את הנפש שלי. לפעמים אין אבן שאני לא הופך. עד שאני לא מבין למה דמות עושה משהו, אני לא משחרר".
אפשר להבין מדוע הוא מתעקש על דרמטורגיה. מבחינתו, היא אינה שלב טכני בדרך להצגה. היא המנגנון שמאפשר לה להיות שלמה.
לאחר שסיים את עבודתו בתיאטרון באר שבע, יצא בסון למסע באירופה. הוא שהה שם ארבעה חודשים, עבר בין פסטיבלים ותיאטראות, וצפה ב־72 הצגות ב־12 מדינות וב־32 ערים.
המספרים מרשימים, אבל נדמה שהמסע היה הרבה יותר מחופשה ארוכה לחובב תיאטרון.
"זה היה חלום שלי. רציתי להצליח לעשות את הטיול הזה. לפעמים הייתי רואה שיש הצגה שאני מאוד רוצה לראות בעיר מסוימת, והייתי מגלה שזה שלוש שעות נסיעה באוטובוס. אז הייתי אומר לעצמי, יאללה, אני נוסע".
אחת ההפקות שהותירו עליו רושם הייתה עבודה של הבמאי מילו ראו בווינה, על פי מחזה של אלפרידה ילינק, שעסק בחלקם של האוסטרים במלחמת העולם השנייה.
"מה שמעניין אותי אצל ראו הוא היכולת לקחת מחזה קיים ולהפוך אותו ליצירה אישית. ראו משלב בתוך העולם הבימתי את עצמו ואת השחקנים, ולעיתים מכניס מונולוגים אישיים שאינם חלק מהמחזה המקורי, אבל מעניקים לו פרשנות נוספת".
כך, למשל, הוא מזכיר מונולוג של איתי טיראן על המשמעות של להיות יהודי בתוך יצירה שעוסקת לכאורה בנושא אחר.
"זה מה שמעניין אותי. לקחת מחזה קלאסי ולפרש אותו מחדש, לעצב את הבמה מתוך הפרשנות הזאת. אני מחפש התערבות קצת יותר גדולה שלי, כדי להרגיש שאני באמת מבטא את עצמי".
וכאן אנחנו חוזרים אל המחברת הקטנה של הסדרן בהיכל התרבות. בסון לא הגיע לתיאטרון כדי להתפרנס ממנו בלבד. הוא הגיע כי היו דברים שהכעיסו אותו, דברים שחשב שאפשר לעשות אחרת, דברים שישבו לו בבטן ורצה להגיד.
כך היה בספר שהפך ל"ממני תראו וכן תעשו", כך היה במפגש עם המציאות הישראלית שהוליד את "הכי בבית בעולם", וכך גם בחיפוש אחר שפה בימתית אישית.
הוא אינו מתכוון לוותר על האפשרות הזאת גם כשהמציאות הכלכלית אינה פשוטה. כיום הוא עובד כדרמטורג עצמאי בפרויקטים שונים, ומחפש את ההזדמנויות הבאות שלו כבמאי.
"אני אעשה מה שצריך, כולל לעבוד בדברים אחרים שיכניסו לי כסף. אבל אני לא רוצה לביים דברים שלא בוערים בי. תיאטרון בשבילי הוא קודם כול דרך לבטא את עצמי".
יש בדבריו גם חשש. החשש מפני הרגע שבו הצורך להתפרנס, להשתלב ולהצליח יגבר על הסקרנות ועל החופש האמנותי.
"אני רוצה להמשיך להיות החוקר הזה, שאוהב, סקרן, בודק ושואל. אני מפחד לוותר על זה לטובת ביטחון או עבודה. זאת המשימה שלי כרגע".
אחד הנושאים האישיים ביותר שעולים בשיחה הוא החיפוש אחר בית. בסון מספר שהמסע האירופי היה גם הזדמנות להתרחק לרגע, להיות עם עצמו, לראות עולם ואולי למצוא מקום שבו ירגיש שייך.
אבל הוא לא מצא תשובה פשוטה.
"אני מאוד רוצה למצוא בית פה, בית שבו אני מרגיש שאני יכול להיות מי שאני. לא בית שאתה צריך להשתנות בשבילו. יש הרבה בתים שמוכנים לארח אותך, רק תשתנה".
המשפט הזה נשמע כמעט כמו הצהרת כוונות אמנותית. הוא אינו מתנגד לשינוי, להפך. הוא יודע שהוא צעיר, שהשפה שלו עדיין מתפתחת ושהוא עוד צריך ללמוד, להתנסות ולגלות את עצמו. אבל יש דברים שהוא אינו רוצה לאבד בדרך.
הוא מזכיר שוב את וכטנגוב, שלא חזר על אותה נוסחה בכל הצגה. כל יצירה הייתה שונה מקודמתה, בהתאם לרוח התקופה, לחומר ולשחקנים.
"אני מאוד מתחבר לזה. גם אני מושפע ממה שקורה מסביב. אני שואל את עצמי איפה זה פוגש אותי, איך אני מרגיש ביחס למה שקורה בעולם ובחברה שבה אני חי. משם אני יוצר".
נדמה שבסון עדיין אינו ממהר להגדיר את עצמו באמצעות סגנון אחד. הוא רוצה להיות מסוגל ליצור הצגה גרוטסקית, צבעונית ומוגזמת, ובה בעת גם יצירה ריאליסטית ואינטימית. הוא רוצה לעבוד עם טקסטים קיימים, אבל גם להמציא עולמות חדשים יחד עם שחקנים. הוא רוצה להיות נאמן לטקסט, אבל גם להכניס לתוכו את עצמו.
האם זו סתירה? מבחינתו, ממש לא. זהו בדיוק החיפוש.
וכשאני שואלת מה הוא רוצה להשיג בהמשך הדרך, הוא אינו מציע תוכנית קריירה מסודרת. הוא מדבר על המשך החקירה, על שמירה על טביעת האצבע האישית שלו ועל האפשרות להמשיך להשתנות בלי לאבד את מה שחשוב לו.
אולי זה הדבר המעניין ביותר בטל בסון בשלב הזה של דרכו. הוא כבר יודע שתיאטרון אינו רק סיפור שמספרים לקהל. הוא גם דרך לשאול שאלות על העולם, על החברה, על המשפחה ועל עצמנו. הוא יודע שהצורה חשובה לא פחות מהתוכן, ושהקהל זקוק לחוט שיחזיק אותו בתוך המסע. אבל הוא עדיין אינו יודע לאן בדיוק יוביל אותו המסע שלו עצמו.
וזה דווקא מעודד. במאי צעיר שמוכן להישאר סקרן, להטיל ספק, ללמוד מאחרים ובעיקר לא להסתפק בתשובות מוכנות, עשוי להיות במאי ששווה לעקוב אחריו.
המחברת של הסדרן אולי כבר אינה תחובה מאחורי החגורה, אבל נדמה שבסון עדיין מסתובב עם אותה מחברת דמיונית. הוא ממשיך לרשום לעצמו שאלות, לחפש את הסדקים במציאות ולנסות להבין איך אפשר להפוך אותם לתיאטרון.
והוא עדיין מחפש בית. רק שהפעם הוא מבקש לבנות אותו בעצמו, בלי לוותר על מי שהוא בדרך אליו.
צילום ראשי: שי פרנקו
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©