אפריל 15, 2025
טל ברנר התחילה את קריירת התיאטרון שלה בהסעת אוטובוס צהוב מפלסטיק בהצגה של הקיבוץ שלה בהיותה בכיתה ג'. מאז היא מביימת בפרינג' ובתיאטרון הרפרטוארי, הרבה חנוך לוין. לאחרונה ביימה את אחת ההצגות המצליחות של הקאמרי, 'מי שלא נולד מפסיד', מעין קולאז' לויני מריר-מצחיק. דיברנו על התפתחות הקריירה שלה ועל פעילותה לקידום נשים יוצרות בתיאטרון.
איך הגעת לתיאטרון?
"לפני 20 שנה למדתי בסמינר הקיבוצים בימוי, ועד היום אני מלמדת שם משחק ובימוי, אבל לא הייתי מעולם שחקנית. תמיד עניין אותי בימוי, עניין אותי לברוא עולם.
כילדה הייתי די טובה בכל, אבל לא בשום דבר במיוחד. רקדתי, כתבתי, התעניינתי בקולנוע ובאומנות פלסטית, גם בשירה ובספרות, אבל מפגש עם אנשים ובימוי נראה לי הכי מעניין. גדלתי בקיבוץ רמת יוחנן, כשהייתי בכיתה ג', הייתה לנו הצגה בקיבוץ. התפקיד שנתנו לי היה להסיע אוטובוס צהוב מפלסטיק, יכול להיות שזאת היא נקמתי.
לא היה לי מעולם חלום לראות את עצמי בפרונט. עבורי היצירה היא מאחורי הקלעים".
מה היה הדבר הראשון שביימת?
"היו לי תרגילי בימוי בסמינר. הראשון היה 'כיסאות' של יונסקו, ואחר כך 'בגידה' של פינטר. ההצגה הראשונה בסמינר הייתה 'התרוממותו של בנו כופתא בוכתא'. זה היה מחזה לא קל לעיכול וחצוף, ואחר כך הוא רץ בצוותא.
אחרי זה ביימתי בפסטיבל עכו. כתבתי מחזה מוזיקלי בשם 'מתחם התפודים' שעלה בעכו, ואחר כך שיחק בתמונע. עוד הצגה שעשיתי בתמונע הייתה 'רומיאו ויוליה' עם שלושה במאים, ובעכו את חנוך לוין. לראות ולקרוא את חנוך לוין היה עבורי אירוע מכונן. זה המם אותי. למשל 'הילד חולם'. ראיתי גם יצירות של אוהד נהרין. אלו היו הדברים שהכי הרשימו אותי. זה היה חלק ממה שהביא אותי לתיאטרון. בלימודים רציתי לגעת בדברים אחרים.
ביימתי הצגה בשם 'גאולה' לפני עשור, ניר שטראוס שיחק שם כסטודנט. זה היה מחזה של לוין שהציג בבכורה עולמית. קודם בסמינר, אחר כך בתיאטרון נחמני, ולבסוף גם בקאמרי.
אחר כך עשיתי את 'החייל הרזה' של לוין בפסטיבל עכו, יחד עם רועי אסף, עלא דקא, נינה קוטלר ואייל נחמיאס. זאת הייתה הבכורה הישראלית למחזה הזה של לוין.
עכשיו בקאמרי ביימתי שוב את לוין, 'מי שלא נולד מפסיד', אבל הפעם זה מבחר של קטעים ממחזותיו ושל שירים של לוין.
גלעד קמחי פנה אליי אחרי תחילת המלחמה. זה היה מאוד משמח. רצו לעשות ערב שהוא פסיפס, אבל זה לא היה פשוט באותה תקופה. הטקסטים של לוין, ממש בתחילת המלחמה, נראו ממש כמו המציאות שחיינו באותה תקופה. עבדתי על הדרמטורגיה עם מולי מלצר ושחר פנקס".
מהו תהליך העבודה שלך?
"התהליך משתנה בכל פעם, זה תלוי בחומר ובדיאלוג עם השחקנים. זה שונה, כמובן, אם זה ברפרטוארי או בפרינג', זה יכול להיות גם בבית ספר למשחק. יש במאים שעושים גם וגם, גם רפרטוארי וגם פרינג'. אלה דברים שונים, וטוב שכך. גם מפגש עם אנשים הוא חלק משמעותי מהעבודה. יש יוצרים שאני מרבה לעבוד איתם, אריאל וולף, נדב ברנע, אדם קלר ועוד. אני תמיד שמחה לפגוש אנשים חדשים וחומרים חדשים.
זה עניין של משיכה והתלהבות. המשיכה הטבעית שלי היא לדברים שלא קלים לעיכול. חנוך לוין, קפקא, שייקספיר. היצירות הללו יכולות להיות גם מלאות הומור ופיוט והן יכולות להיות בנושאים מגוונים. אני מתקשה לראות את עצמי מביימת קומדיה סתמית. אין לי בעיה שאנשים יצחקו, להפך. אבל שיהיה בכך יותר מזה.
אנחנו לא חיים בלונדון או בברלין, אבל תפקיד התיאטרון הוא להיות אמיץ וחדשני מבחינת השפה האמנותית, גם ברפרטוארי וגם בפרינג' ".
מה הן השאיפות שלך?
"ליצור, לביים, להיות בעבודה כל הזמן. עבודה שתהיה מעניינת ומאתגרת. אני משתדלת לעשות תמיד מה שאני אוהבת לעשות. יש חומרים חדשים שאני מתעסקת בהם עכשיו, טקסטים מאוד ראשוניים, ונראה לאן זה ילך.
אני אשמח להמשיך לביים ברפרטוארי. יש לי רצון להגיע לקהלים גדולים ואני אשמח לביים על הבמות הכי גדולות".
את עוסקת בנושא של קידום נשים בתיאטרון. איך זה עובד?
"יצרנו את זה לפני כשבע שנים. זה התחיל עם רוני ברודצקי, הכרנו בסמינר הקיבוצים, שם הרוב המוחץ הוא סטודנטיות. אחרי שדיברנו והבנו מה מצבנו, התחלנו לעשות פעולות שונות כמו מפגשים, מכתבים לתיאטראות ולפסטיבלים".
ויש לזה אימפקט?
"האימפקט בא עם הזמן, לא מייד. כעבור זמן, זה התחיל להתגבר, והצטרפו אלינו דליה שימקו, איה קפלן, אסתי זקהיים ותמר קינן, ועוד.
ראינו שגם הנשים המצליחות ביותר מביימות בעיקר בבתי הספר למשחק, ובפרינג', ושיש תקרת זכוכית מאוד ברורה.
בתחילת התהליך היינו בחושך. כלומר, פעלנו בצורה אנונימית, וקצת חששנו שיגידו שאנחנו ממורמרות ולא באמת מוכשרות. עם הזמן התחלנו לראות תוצאות, התחלנו להציף את הנושא בתיאטראות ומספר הבמאיות התחיל לעלות".
האם הבנת את חוסר השיוויון מהתחלה?
"לא, בהתחלה לא חשבתי עלי היותי אישה, לא ראיתי את ההשפעה הישירה על הקריירה שלי. זה הגיע רק יותר מאוחר, כשהתחלנו לראות ולהבין יחד מה קורה, וראינו את האחוזים השונים של נשים וגברים בבימוי.
גם היום, עדיין לא הגענו למצב של 50 50. יש עדיין דרך לעשות לשם, אבל אין ספק שהמצב השתפר ואני מקווה שהוא גם ימשיך להשתפר.
מנהלים אמנותיים שמים לזה לב יותר ויותר, אבל אני מרגישה שמאז השבעה לאוקטובר גם אנחנו הורדנו רגל מהגז, כי יש תחושה שיש דברים דחופים יותר.
חלק מהתוצאות הטובות שלנו, נבע מזה שעיריית תל אביב הכריחה את התיאטראות העירוניים לשפר את השוויוניות ולהראות שאחוזים של גברים ונשים מתאזנים.
יש פה גם עניין דורי. הדור הצעיר יותר מקבל בקלות רבה יותר את מספרן ההולך וגדל של במאיות. בעבר זה היה קשה יותר. מעבר לכך, במאיות ובמאים לא תמיד עובדים על אותם סוגים של הצגות. גם זה משהו שצריך להשתנות".
צילום: ירון אדלשטיין
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©