ראיון עם מרט פרחומובסקי

מרט פרחומובסקי, שהתפתח במקביל בתחומי הקולנוע והתיאטרון, תרם להתפתחות הפרינג' בשני התחומים הללו, הן מקצועית והן בעיסוקים הציבוריים והתפקידים שלקח על עצמו בגופים שונים בעולם הפרינג' הישראלי.

מרט נולד באודסה ועלה לארץ בגיל עשר. כבר מגיל צעיר מאוד, הוא מספר, היה לו ברור שתחומי הקולנוע והתיאטרון הם התחומים שהוא רוצה לעסוק בהם. בילדותו שאף להיות שחקן, אבל כשבחר מסלול לימודים, מהר מאוד עבר למסלול הבימוי, ומאז הוא שם.

"בתחילה, קולנוע היה הכיוון, מגיל 21. למדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, והתחלתי במקביל לכתוב על תיאטרון. הקמתי אתר, כבר בשנת אלפיים, אתר בשם 'תרבות', עם חבר שחקן, והתחלתי לכתוב ביקורות תיאטרון. לאחר מכן הייתי מבקר תיאטרון של ידיעות תל אביב, טיים אאוט ועכבר העיר.

המעבר מקולנוע לתיאטרון התחיל בשנת 2006, כאשר קיבלתי הצעה להיות עוזר במאי ב'מלך ליר' בקאמרי, עם במאי הגיאורגי רוברט סטורואה, יוצר התיאטרון החשוב ששאפתי לעבוד עמו מאז שביים את 'פעורי פה' של חנוך לוין עשור קודם לכן. אז הבנתי שזה מה שאני אוהב ורוצה לעשות".

'מלכת האמבטיה' של לוין הייתה פרויקט הסיום מרט בחוג לתיאטרון. "זה היה, למעשה, דיאלוג עם העבר. ההצגה קיבלה תהודה מפתיעה. היא הופעה בשער של 'גלריה' של הארץ, כשמיכאל הנדלזלץ כתב עליה סקירה נלהבת. מאז ועד היום עבדתי על עשרות הפקות תיאטרון לצד פרויקטים קולנועיים וכמובן, פעילות ציבורית, בניסיון להפוך את השטח לידידותי יותר עבור היוצרים".

רפרטוארי מול פרינג', מה אתה מעדיף לעשות?

"מבחינתי זאת הגדרה של תכני עבודה. מה שהרפרטוארי מציע כרגע, זה התמסרות ליצירה באופן נוח, משוחרר מאילוצים, יצירה שזוכה לתמיכה ולשיווק. הבמאי לא צריך לדאוג לתפאורה, והוא לא צריך לחשוש שהקהל לא יגיע. הוא מקבל תמיכה מהמדינה ומקבל תנאים ותגמולים הולמים. הבעיה היא, שהרפרטוארי הפך בעשורים האחרונים ל'מועדון סגור', שמוגבל לקבוצה מצומצמת של אנשים, והוא לא מעוניין לפתוח דלתות ליוצרים חדשים. לדעתי, המנהלים ברפרטוארי צריכים להיות בחיפוש אחר כישרונות חדשים, שייקחו את התרבות קדימה.

הרפרטוארי משמר את עצמו בשם הצורך להיות מאוזן, תקציבית ולשווק את עצמו. במצב הדברים התקין, הפרינג' אמור לקלוט אליו את הדברים הניסיוניים, את היוצרים הצעירים בתחילת דרכם ולסייע להם להתפתח. לצערנו, הפרינג' בארץ צמח לממדים מטורפים, כיוון שהרפרטוארי לא פותח את דלתותיו והיוצרים בפרינג' הולכים ומתרבים. ל'קיפוד הזהב' מוגשות כל שנה כמאה הפקות, ויוצרים רבים נאלצים לעשות את עבודתם בתנאים לא הולמים, כי תקציבי המדינה לפרינג' מוגבלים מאוד והפרינג' הוא פשוט עני. איגודי היוצרים חלשים מדי מול הרגולטור. אין כאן 'צדק חלוקתי'. כך שהתקציבים לא הולכים ליוצרים המוכשרים ביותר ונוצר קיפאון".

זה מייאש.

"הפרינג' כיום מאוד אקלקטי, אבל גם מאוד נועז. המשותף לכל הצגות הפרינג' הוא התקציב הנמוך. לטעמי, הפרינג' צריך לחזור ולהיות במה ניסיונית וחדשנית. בשביל זה צריך איגוד במאים שיידע לדרוש את מה שהוא צריך".

בוא נעבור למשהו אופטימי יותר. הטרילוגיה של סופוקלס שביימת.

"מהפרספקטיבה שלי, של זמן והפקות קטנות יחסית שעשיתי בפרינג', וגם מחוץ לו, למשל הפקה שעשיתי עם היידישפיל, רציתי לעשות משהו גדול יותר. עברתי דרך תיאטראות רפרטוארים ששאלו אותי מה אני חולם לעשות. כשסיפרתי להם, הם אמרו שאין להם דרך לעשות את זה. הבנתי שאני צריך לעשות את זה בעצמי. התחלתי עם 'האם יש מקקים בישראל' של ניסים אלוני, הפקה עם 14 שחקנים. קיבלתי כסף מכל הקרנות ועדיין זאת הייתה הפקה דלת תקציב. היא הוצגה ב'הבימה 4'. פרופ' ניסים קלדרון כתב בהארץ שההפקות הקודמות של מחזותיו של אלוני היו כמו צלילים ליד, וזאת הפעם הראשונה בה הוא מרגיש שזה יצא מדויק. אגב, 'הבימה 4' בעצם נולדה כאולם הפרינג' של הבימה בהפקה הזאת, שכנועם סמל הטיל על שירי לוטן, ששיחקה בהצגה והפיקה אותה, להקים את 'הבימה 4' ולהביא אותה למה שהיא היום. אז הצבתי לעצמי רף מסוים,  ואחרי שלוש שנים הבנתי מה אני רוצה. הבנתי שחשוב לי לעשות את הטרילוגיה הזאת. יש המון אדיפוסים ואני חיפשתי משהו שיאתגר אותי, ומשם יצאתי לעשות את הטרילוגיה".

למה טרגדיה יוונית עכשיו?

"חלק ניכר ממה שעשיתי נוגע, בעצם, בשאלה 'למה תיאטרון', מה התוקף של אמנות התיאטרון כיום. זה תחום שיש שמתייחסים אליו כמשהו שהוא פג תוקף, כי יש לנו כיום קולנוע וטלוויזיה. במהלך עבודתי אני חוזר לרגעים מכוננים בתולדות התיאטרון, רגעים ששרתו פונקציות חברתיות, אני מנסה להביא משהו מה DNA של התיאטרון. בעצם, התיאטרון נולד כשאתונה הייתה במלחמה עם ספרטה. פעם בשנה ערכו פסטיבל, כששלושה מחזאים התחרו ביניהם על אהדת הקהל. זאת הייתה חובה אזרחית, לצפות בהצגות, וגם המימון הוטל על העם, עשירי העיר מימנו את ההפקות, והתחרו ביניהם, של מי תהיה ההפקה היפה ביותר. זה מאוד קשור למה שקורה כאן כיום. העם נלחם על חייו, ויש פה בועה בה דנים בשאלות של מוסר ושאלות של מי אנחנו, מה זה אומר להיות אדם. זה מרתק בעיני, הקשר בין הסיטואציה בה אנחנו נמצאים לתרבות האנושית".

עשית הרבה בחירות בימוי מעניינות בטרילוגיה. למשל, להיות קרוב ככל הניתן לטקסט המקורי, ועדיין להמחיש את הרלוונטיות לימינו.

"הדבר המרכזי שניסיתי לעשות, הוא לא ללכת לעיבודים שמביאים את החומר לימינו, אלא ללכת למקור עצמו. לסופוקלס, לטקסטים של אהרון שבתאי, שהם לדעתי הכי קרובים למקור. בשנים האחרונות כמעט לא נוגעים בטקסטים המקוריים. לדעתי, אנשים לא מתקשים בהבנת הטקסטים הללו. אסור לפחד מהקהל, צריך 'לנגן את התווים', להתמודד עם החומר כפי שהוא באמת. בהצגה הראשונה של הטרילוגיה, שהייתה באוויר הפתוח, זה היה כמו בתנאים המקוריים. לא היה שטף של אור לבן, לא הייתה תאורה כמו בחלל סגור, בדיוק כמו באתונה. החומר בוצע על ידי שחקנים שהם מרכז היצירה. רציתי לקרב את החוויה למקור. שם התשובה לשאלה 'למה תיאטרון'. מכאן, בחירה במינימליזם, לדיוק. הבחירה לעשות את כל הטרילוגיה שופכת אור על כל הדמויות. למשל, אנטיגונה הרבה יותר מובנת בחלק השלישי, לאחר שאנו מבינים מה עברה בשני החלקים הראשונים של הטרילוגיה, בין השאר, במערכת היחסים שלה עם אביה, אדיפוס. אדיפוס עצמו מתחיל כשואו מן, מנהיג פופוליסט ואז כל תוכניותיו משתבשות, אבל הוא עושה הצגות. זה ההבדל בין הפרטי לציבורי, כאשר בחרתי שהציבורי יהיה על הפודיומים שמוצבים על הבמה".

איך אתה ממשיך עם הטרילוגיה?

"זה לא פשוט. צריך לכנס את כל השחקנים למועד אחד, למשל. כולם עושים את המקסימום. כנראה שניקח את ההפקה לפסטיבל. יש הענות יפה של הקהל. אני מקווה שנצליח להריץ את הטרילוגיה עוד קצת".

אז מה הדבר הבא?

"קשה להתמודד עם דבר בסדר הגודל הזה. זאת הפקת ענק שלא מתאימה לפרינג'. הדבר הבא מבחינתי יכול להיות השתלבות ברפרטוארי או עזיבת העשייה התיאטרונית בינתיים. כן, אני קצת בצומת דרכים. אני מרגיש שאחרי 15 שנה בפרינג' אין לי לאן להמשיך ולגדול. הגעתי לשיא, או שאצליח למצוא מסגרת שתאפשר לי לנהל ולביים, או שאולי אעבור לקולנוע. גם שם, אגב, לא קל".

עוד על מרט:

מרט פרחומובסקי – ויקיפדיה

צילום כותרת: דניאל לנצוז

צילומים בגוף הכתבה: אביבה רוזן