עידו קולטון: לא לחכות להזדמנות, ליצור אותה

היום, כשהוא בן 33, קולטון נמצא בתקופה שבה כמה ממסלולי חייו נפגשים. הוא מביים בתיאטרון גשר, ממשיך ליצור בתיאטרון אלעד ועובד עם תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. במקביל הוא מתכנן פרויקטים חדשים, מבקש לחזור גם למשחק ועובד על סדרת טלוויזיה שאת פרטיה עדיין אינו יכול לחשוף.

כשאני מראיינת אותו, אני מבקשת לחזור איתו אל תחילת הדרך, אל הילד שהלך להצגות, אסף תוכניות ושינן את שמות היוצרים. מתברר שלא מדובר בתוכנית קריירה שנבנתה בהדרגה מתוך שיקולים מעשיים. התיאטרון היה שם כמעט מאז ומתמיד.

הילד שאסף תוכניות תיאטרון

מתי הבנת שהתיאטרון הוא המקום שלך?

״אני לא זוכר רגע מכונן. תמיד אהבתי את זה, תמיד הייתי שם. היה ברור, נראה לי לכולם וגם לי, שזה מה שאני הולך לעשות. לא הייתה התלבטות או ספק. תמיד היה רק זה.

״כמו כל הקלישאות, גם אני הייתי עושה הצגות בסלון. אחותי הייתה ילדת פסטיגלים, היא הופיעה ואני הייתי מצטרף אליה. הייתי מסתכל על הבמה וזה נראה לי הדבר הכי מדהים בעולם. עם הזמן התשוקה הזאת רק גדלה״.

קולטון גדל בחולון ולמד בבית ספר לאמנויות, במגמת תיאטרון. הוא לא הסתפק בהשתתפות בהצגות בית הספר. הוא קרא מחזות, הלך להצגות, אסף תוכניות ושינן את שמות היוצרים. לא רק השחקנים עניינו אותו, אלא גם האנשים שמאחורי הקלעים, אלה שמחליטים כיצד ייראה העולם שאליו עומד הקהל להיכנס.

״הייתי בולע את כל המחזות שהיו בספרייה של בית הספר. הייתי הולך להצגות, קונה תוכניות ומשנן את שמות היוצרים. הייתי נכנס לאתרי התיאטראות ובודק מי עושה מה, מה מתוכנן, מי הבמאים, מי היוצרים ומי השחקנים. היה לי מין חלום כזה: אני הולך להיות שם יום אחד, ואני צריך להכיר את העולם הזה מקרוב״.

המשיכה שלו לתיאטרון התחילה, לדבריו, דווקא מעולם מחזות הזמר, אבל מהר מאוד התרחבה לכל מה שהבמה יכולה להציע. הוא רצה לראות עוד ועוד, והאפשרות שלא יוכל להגיע לכל ההצגות תסכלה אותו. התיאטרון לא היה בעיניו תחביב שאפשר לשלב בחיים אחרים, אלא עולם שלם שהוא מבקש להשתייך אליו.

אחת ההזדמנויות הראשונות לבחון את עצמו כבמאי הגיעה כבר בתיכון. קולטון ביים את הפקת הבגרות שלו, ״כולם רוצים לחיות״ מאת חנוך לוין. המורות שלו, מיקי מרמור ועירית בנדק, זיהו את הרצינות שבה ניגש למלאכה והעניקו לו חופש פעולה. ההפקה זכתה להכרה בפסטיבל בת ים להצגות נוער, והחוויה חיזקה בו את התחושה שמצא את מקומו.

״המורות שלי ראו שיש לי אהבה אחרת לתחום, שזה לא רק תחביב. הן נתנו לי יד חופשית לביים בפעם הראשונה, ואפשרו לי לעשות את מה שעולה ברוחי. הרגשתי בבית לחלוטין. זה היה כמו לעלות על כל המתקנים בפארק. הרגשתי שזה המקום שלי״.

ההתנסות הזאת לא הסתיימה עם ירידת המסך. קולטון החל לעבוד עם תלמידים צעירים ממנו בתחום התיאטרון, ובתוך זמן קצר כבר ביקש לעבור מן המסגרת הבית ספרית אל הפקה עצמאית משלו.

הלוואה מהבנק והפקה ראשונה

עוד לפני הגיוס כבר הפקת הצגה. מאיפה הגיע האומץ?

״הייתה לי תקופה של בערך שנה וחצי עד הגיוס, ואמרתי לעצמי שאני לא מחכה שמישהו ייתן לי הזדמנות. אני עושה הפקה עצמאית ראשונה. לקחתי הלוואה מהבנק והפקתי את 'משתגעים מאהבה', מחזמר שהועלה בברודוויי. כל הצוות היה מורכב מחברים שלי, גם היוצרים וגם השחקנים. הייתי צריך לדאוג להכול, מההפקה ועד מכירת הכרטיסים והשיווק״.

הסכום המדויק של ההלוואה כבר אינו זכור לו, אך הוא מעריך שהיה מדובר בעשרות אלפי שקלים. לצעיר שעדיין לא התגייס לצבא זו הייתה התחייבות משמעותית. הוא אינו מציג אותה כמעשה גבורה, אלא כדרך היחידה שראה לנגד עיניו כדי להגיע אל הבמה.

ההפקה הייתה גם תחילתה של רשת מקצועית ואישית שמלווה אותו עד היום. בין האנשים שעבדו איתו אז היו יוצרים שהמשיכו לשתף איתו פעולה גם בהפקות מאוחרות יותר. הקשרים שנוצרו בגיל צעיר הפכו לשותפויות יצירתיות ארוכות שנים, והם חלק מהותי מהאופן שבו הוא מבין את מלאכת התיאטרון.

קולטון אינו מתאר את הקשרים האלה כעניין של נוסטלגיה בלבד. הוא רוצה להתקדם, אך גם לראות את האנשים שסביבו מתפתחים ומגשימים את שאיפותיהם. במהלך העבודה על ״בית ברנרדה אלבה״, למשל, הוא שאל את השחקנית אופיר צוויגנבוים מהו התפקיד שהיא חולמת לגלם.

היא סיפרה לו שהיא רוצה לשחק את לורה ב״ביבר הזכוכית״ מאת טנסי ויליאמס. קולטון ראה בכך יעד שאפשר לפעול למענו, ולא חלום שצריך להישאר בגדר משאלה.

״מרגש אותי להיות במקום שבו אני יכול לעזור לאנשים שאני מאמין בהם להגיע למקומות שהם רוצים להגיע אליהם״.

הגישה הזאת אינה מובנת מאליה בעולם תחרותי, שבו יוצרים נאבקים לא פעם על הזדמנויות ועל מקום. אצל קולטון, השאיפה להתקדם אינה סותרת את הרצון לקדם אחרים. להפך, הוא רואה בעבודה המשותפת חלק מהותי מההצלחה האמנותית.

ההפקה הראשונה הייתה רק ההתחלה. בהמשך ביים ושיחק ביצירות נוספות, ובהן ״נורבגיה. היום״, ״סוחרי גומי״ מאת חנוך לוין ו״פאנק רוק״. ההפקות התפתחו בהדרגה, והוא צבר ניסיון בעבודה עם שחקנים, בניהול תהליכי חזרות ובהתמודדות עם ההיבטים המעשיים של יצירה עצמאית. אבל גם כשהבימוי הלך ותפס מקום מרכזי, הוא לא ויתר על הרצון לעמוד בעצמו על הבמה.

ללמוד משחק, לחשוב כמו במאי

בסופו של דבר הגעת לסמינר הקיבוצים. איך בחרת ללמוד משחק דווקא כשכבר ידעת שאתה רוצה לביים?

״אחרי הצבא הלכתי לסמינר הקיבוצים כדי ללמוד בימוי. התקבלתי למסלול, אבל הבנתי שמשהו לא מתאים לי. לא הבימוי עצמו, אלא המסלול הלימודי. הרגשתי שאני מתעסק יותר בשאלה איך להיות מורה לתיאטרון ופחות בשאלה איך להיות במאי. עשיתי אודישן ועברתי למסלול המשחק״.

המעבר עשוי להיראות במבט ראשון כסטייה מהדרך שסלל לעצמו. בפועל, לימודי המשחק הפכו עבורו למעין מעבדה לבימוי. גם כשהיה עליו ללמוד כיצד להיות שחקן, הוא המשיך לחשוב על ההצגה כולה, על מערכת היחסים בין הדמויות ועל האופן שבו אפשר לבנות סצנה.

״למדתי הרבה מאוד על בימוי דווקא בלימודי המשחק. כל הזמן הייתי מביים את החברים שלי. היו מורים שחשבו שזה יתרון שאני שחקן שחושב כמו במאי, והיו כאלה שאמרו לי שאני צריך להיפרד מהבמאי שבתוכי כדי להיות שחקן טוב מספיק. אני לא יודע איפה נמצאת התשובה הנכונה. אולי אין תשובה אחת״.

הדילמה הזאת לא נפתרה עם סיום הלימודים. קולטון ידע שאין ערובה לכך שיקבל תפקידים כשחקן, ובמקום להמתין לטלפון שיגיע, החליט לייצר לעצמו מסגרות שבהן יוכל גם להופיע.

אחת ההפקות החשובות בתקופה הזאת הייתה ״הקהל מתבקש לעמוד״, שיצר עם עדינה חיימיס והעלה בפסטיבל עכו. ההצגה אפשרה לו לשלב בין כתיבה, משחק ובימוי, וההכרה שקיבלה חיזקה את אמונתו בדרך העצמאית.

״ידעתי ששום דבר לא מחכה לי אחרי בית הספר למשחק. אולי זה האופי הפולני שלי, לדאוג מראש, אבל הבנתי שאני צריך לייצר לעצמי את ההזדמנויות. כשאתה בונה לעצמך הפקה, אתה יכול גם לבחור את התפקיד שאתה רוצה לשחק. אתה לא תלוי רק במה שמישהו אחר יציע לך״.

אלא שבשנים האחרונות הבימוי נעשה מרכזי יותר, והדבר עורר אצלו שאלה אחרת: האם הוא עדיין רואה את עצמו כשחקן?

״בתקופה מסוימת התחלתי להגיד לעצמי שאני במאי ושאני כבר פחות שחקן. אבל בחודשים האחרונים עצרתי ושאלתי את עצמי למה אני אומר את זה. העובדה שאני מביים יותר ממה שאני משחק כרגע לא אומרת שהפסקתי להיות שחקן.

״המשחק הוא צורת ביטוי שחשובה לי. אני אוהב להופיע, את המפגש עם הקהל, את האפשרות לספר סיפור דרך דמות. וגם הבימוי הוא צורת ביטוי. אני רוצה להעביר סיפור, תחושה, ביקורת או אמירה באמצעות החומר שבחרתי. אלה שני צדדים באישיות שלי, ואני לא יכול לוותר על אף אחד מהם״.

קולטון עדיין אינו חושף את התוכניות הקונקרטיות שלו לחזרה למשחק, אך מדבר על כך כעל רצון ממשי. הוא אינו מעוניין להגדיר את עצמו באמצעות תחום אחד בלבד. מבחינתו, השאלה אינה אם להיות שחקן או במאי, אלא כיצד להמשיך לפתח את שתי האפשרויות בלי שאחת תבטל את האחרת.

״שבורים שבורות״: תשעים אחוז לב ועשרה אחוז שכל

אחת היצירות שבהן הצליח קולטון לחבר בין עולמו האישי לבין תפיסתו כבמאי היא ״שבורים שבורות״, שעלתה במרכז ענב לתרבות. ההצגה נולדה מתוך היכרות ארוכה עם חבריו ועם הסיפורים שהם נושאים איתם, בעיקר סביב דייטינג, זוגיות, פרידות ובדידות.

שבורים/שבורות, מרכז ענב

״הרעיון היה לי כבר כשהייתי בכיתת המשחק. רציתי לביים את החברות שלי במופע שייקרא 'שבורות'. הן סיפרו לי סיפורים על מערכות יחסים ועל פרידות, וזה עניין אותי מאוד. איכשהו החלום נגנז, עד שהתחלתי לעבוד עם נועה גנדלמן, מחזאית צעירה ומוכשרת, וגילינו שיש לנו שפה משותפת״.

העבודה המשותפת עם גנדלמן אפשרה לו לחזור לרעיון הישן, הפעם מתוך ניסיון מקצועי ובשלות אמנותית. הבחירה בשחקנים שהכיר היטב העניקה לו גישה לחומר אינטימי, אך גם חייבה אותו להתמודד עם הגבול שבין החיים הפרטיים לבין היצירה.

״הכרתי את האנשים, ידעתי מה הקרקע הפורייה של החומר, על מה הם רוצים לדבר ועל מה הם עדיין לא מוכנים לדבר. זה היה תהליך מאוד אינטימי. גם אני מדבר שם על חוויות אישיות מהחיים שלי, עם גברים, ולא בטוח שהיה לי האומץ להציג אותן כך עם שחקנים שלא היו חברים שלי. זה חשוף מדי, נועז מדי״.

הוא מסכם את רוח ההצגה במשפט שמיטיב לתאר את תהליך העבודה כולו: ״אני תמיד אומר ש'שבורים שבורות' מורכבת מתשעים אחוז לב ועשרה אחוז שכל״.

החשיפה אינה מקרית. קולטון מבקש ליצור תיאטרון שמתחיל באנשים ממשיים ובחוויות שהם מכירים, ולא ברעיון מופשט שהדמויות נועדו להמחיש. האינטימיות היא מקור הכוח של ההצגה, אך היא גם הופכת את העבודה עליה למורכבת במיוחד, משום שהחומר הבימתי אינו מנותק מחייהם של המשתתפים.

האם אתה מחפש ביצירה שלך אמירה על הדור שלך?

״אחרי 'קרום' של חנוך לוין הרגשתי שאני רוצה להגיד משהו חדש ומדויק על הדור שלנו, על החברים שלי ועל האנשים שחיים איתי עכשיו. לא רציתי להמשיך רק להתעסק בטקסטים של חנוך לוין, גם אם אני אוהב אותו מאוד. רציתי לתת ביטוי לחיים שאנחנו חיים, לשפה שלנו ולמערכות היחסים שלנו״.

זאת אינה התנתקות מהמסורת התיאטרונית, אלא ניסיון לנהל איתה דיאלוג. קולטון מכיר היטב את המחזאות הישראלית ואת האפשרויות הגלומות בה, אך אינו מבקש להסתפק בפרשנות של יצירות קיימות. הוא רוצה גם לספר את הסיפורים של בני דורו, לרבות אלה שקשה לדבר עליהם מחוץ לחדר החזרות.

תיאטרון גשר: הסיפור הוא המצפן

המעבר לתיאטרון גשר היה שלב משמעותי בקריירה של קולטון. לנה קריינדלין, מנכ״לית התיאטרון, צפתה ב״קרום״ שביים בסטודיו למשחק מיסודו של יורם לוינשטיין, ולאחר מכן הזמינה אותו לפגישה. בהמשך ביים בגשר את ״מישהו לרוץ איתו״ ואת ״בית ברנדה אלבה״.

מישהו לרוץ איתו בגשר

מה השתנה עבורך כשעברת לביים בתיאטרון רפרטוארי?

״להתחיל בגשר זה הטופ של הטופ. יש שם אנשים שמקדשים אמנות ומכירים אותה ברמה גבוהה מאוד. אתה מקבל צוות גדול, משאבים ואפשרות לדייק את הפרטים. אם אני צריך אביזר מסוים, מביאים לי כמה אפשרויות לבחור מהן. אם יש בעיה עם פריט, מחפשים חלופות. זאת נאמנות לפרטים ברמה הכי גבוהה״.

הוא נזכר בעבודה על ״מישהו לרוץ איתו״, כאשר קריינדלין ביקשה ממנו לחשוב מחדש על השפה הבימתית. הוא הגיע עם רעיונות חזותיים שאפתניים, ובהם מבנים, פיגומים וברזלים, אך היא ביקשה ממנו לשאול מה באמת חיוני לסיפור.

״היא אמרה לי לחשוב מה הייתי משאיר על הבמה אם לא היה לי התקציב של גשר. מה התמצית? הבנתי שמנורות הרחוב הן הדבר החשוב לי. משם נולדה השפה הבימתית של ההצגה״.

זהו שיעור שקולטון רואה בו עיקרון מנחה בעבודתו. האפשרויות הטכניות והתקציביות חשובות, אך הן אינן מטרה בפני עצמן. הבימוי צריך לשרת את הסיפור ולא להאפיל עליו.

בית ברנרדה אלבה בגשר

״הסיפור הוא הדבר הקובע, הדבר החשוב. הוא המצפן. כשאתה מגיע למקום עם הרבה אפשרויות, אתה יכול להתפתות לעשות הכול. אבל אתה צריך להבין מה באמת נחוץ ליצירה״.

ב״מישהו לרוץ איתו״ הוא ביקש להעמיד במרכז את הצעירים ואת עולמם. לצדם מופיעים שחקנים מבוגרים, אך הצעירים הם לב ההצגה. הבחירה הזאת מביאה אל הבמה שפה דורית אחרת, ומחברת את הסיפור אל הקהל שאליו הוא פונה.

״יש משהו מעניין בלשים כל כך הרבה צעירים במרכז הבמה. הם הלב של ההצגה, והשחקנים המבוגרים תומכים בהם. זה נותן ביטוי אמיתי לצעירים ולשפה שלהם״.

הוא שמח לראות כיצד הקהל של גשר מקבל את ההצגה. חששותיו הראשוניים התחלפו בהתרגשות לנוכח קהל מגוון, הכולל גם צופים ותיקים וגם צעירים שמגיעים בעקבות ספרו של גרוסמן.

״הספר מאוד ישראלי. הוא מתרחש ברחובות ירושלים, בתוך עולם של מוזיקה ישראלית, דמויות צעירות ושפה מקומית. היה מעניין לראות איך הקהל של גשר מגיב אליו. אני נותן קודם כול את הקרדיט לסיפור של גרוסמן, אבל גם לאופן שבו מספרים אותו. אפשר לקחת את אותו חומר ולעשות ממנו דברים שונים לחלוטין. לבימוי יש חשיבות עצומה״.

העבודה בגשר אינה גורמת לו לזנוח את התיאטרון העצמאי. להפך, היא מאפשרת לו להתנסות בשני עולמות שונים: מערכת גדולה שמספקת משאבים, צוות מקצועי ותנאי עבודה, לצד מסגרות שבהן היוצר נדרש לקחת אחריות על חלקים נרחבים מההפקה.

גם תיאטרון לילדים מעצב את הדור הבא

לצד עבודתו בגשר, קולטון ממשיך ליצור בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, שבו הוא עובד כבר כמה שנים. בין הפרויקטים שעליהם הוא עובד נמצאת ״נסיך האגדות״, יצירה העוסקת בילדותו של הנס כריסטיאן אנדרסן ומשלבת בחייו מוטיבים מעולם האגדות שלו, ובהם הברווזון המכוער, בגדי המלך החדשים והזמיר.

הבחירה באנדרסן מעניינת במיוחד משום שהיא מחברת בין סיפור חייו של יוצר לבין הדמיון שאפשר לו לברוא עולמות. קולטון נמשך לאפשרות לספר לילדים לא רק אגדה, אלא גם את הסיפור שמאחוריה, על ילד שהמציא סיפורים עוד לפני שידע לכתוב אותם.

מה מושך אותך בעבודה לילדים ולנוער?

״יש לזה ערך עצום. תיאטרון לילדים מעצב את דור העתיד, והוא לא פחות חשוב מתיאטרון למבוגרים. אם ילד בן תשע יושב בקהל ומשהו בהצגה משנה אצלו משהו, זה משמעותי מאוד.

״אני רואה בני נוער שחוזרים לראות את 'מישהו לרוץ איתו' שוב ושוב, ואני רואה מה זה עושה להם. פתאום אני מרגיש שהעבודה שלי באמת משמעותית. זה לא רק ליצור סביב הפנטזיות שלי, אלא גם להשפיע על מי שיושב בקהל״.

האמירה הזאת חושפת צד חשוב בתפיסת עולמו. קולטון שואף להתקדם ולהתנסות, אך אינו מודד את ערכה של הצגה רק לפי ההכרה שהיא מעניקה ליוצר. מפגש עם קהל צעיר עשוי להיות משמעותי גם אם אינו זוכה לאותה תשומת לב ציבורית שמקבלת הפקה רפרטוארית גדולה.

״כביש 90״: הפצעים שהדור שלנו נושא

בתיאטרון אלעד ממשיך קולטון לעבוד עם יוצרים ושחקנים שהוא מכיר היטב. בין עבודותיו שם נמצאת הקומדיה ״לא קל להיות מאושר כשהחיים קצת חרא״ מאת רועי מילשטיין. במקביל יצר עם נועה גנדלמן את ״כביש 90״, מופע המבוסס על סיפורים של חמישה צעירים ונוגע בפוסט טראומה, בפגיעה מינית, בשכול ובבדידות.

הבחירה בנושאים האלה אינה מנותקת מהמציאות הישראלית. המלחמה והאובדן שחוו צעירים רבים חדרו גם למרחב האישי של קולטון ושל חבריו. הוא מדבר על אנשים שאיבדו בני זוג וחברים, ועל תחושת השבר שחוצה מעגלים חברתיים שלמים.

״אני שומע על כל כך הרבה אנשים שחוו אובדן. קשה להאמין לכמות. זה חלק מהחיים של הדור שלנו עכשיו, ואי אפשר להתעלם מזה. ב'כביש 90' אנחנו מביאים סיפורים של צעירים שמתמודדים עם פוסט טראומה, עם פגיעה מינית, עם שכול ועם בדידות. אלה דברים שהדור שלנו נושא איתו״.

אם ״שבורים שבורות״ נולדה מתוך מערכות יחסים וחוויות אינטימיות, ״כביש 90״ מרחיבה את המבט אל הפצעים החברתיים והלאומיים. גם כאן קולטון וגנדלמן בוחרים להתחיל בסיפורים של אנשים ולא באמירה כללית שמבקשת להסביר את המציאות.

העבודה עם חומרים אישיים דורשת ממנו להקשיב, לברור ולבנות מסגרת בימתית שתאפשר לכל סיפור להישמע בלי להפוך אותו לאמצעי להמחשת רעיון. הוא מבקש ליצור תיאטרון שאינו מתעלם מהמציאות, אך גם אינו מסתפק בשיקופה. הבמה מאפשרת לחוויות לקבל צורה, להיפגש זו עם זו וליצור תמונה רחבה יותר של התקופה.

להמשיך לחלום

קולטון נמצא כיום בתקופה עמוסה במיוחד. לצד עבודתו בגשר, באורנה פורת ובתיאטרון אלעד, הוא מנהל שיחות על פרויקטים עתידיים בתיאטראות נוספים. הוא גם מתחיל לעבוד על סדרת טלוויזיה, חלום ישן שעדיין אינו יכול לדבר עליו בפומבי.

אתה מצליח לעצור לפעמים וליהנות ממה שכבר עשית?

״אני מרגיש שאני נמצא במין כינוס של כל החלומות שלי. יש רעב גדול מאוד. אני רוצה להגשים את כל החלומות, גם בבימוי וגם במשחק. אני מלא בהודיה ובהתרגשות, ולפעמים יש לי פרפרים בבטן במשך רוב שעות היום״.

כשאני שואלת אותו מה היה עושה אילו לא היה תיאטרון, הוא אינו מהסס.

״תיאטרון. אין אפשרות אחרת. אין. זה מה שמפרה אותי, מה שמגרה אותי, מה שמשאיר אותי חי. אני רוצה להאמין שאני במקום הנכון, שכאן אני צריך להיות״.

התשובה מחזירה אותנו אל הילד מחולון שהיה קונה תוכניות של הצגות ומשנן את שמות היוצרים. מאז הוא למד, הפיק, שיחק, ביים, לקח סיכונים והגיע אל אחת הבמות המרכזיות בישראל. אבל נדמה שהמנוע שלו נשאר כשהיה: הסקרנות, הרעב והאמונה שאפשר ליצור לעצמך את המקום שבו אתה רוצה להיות.

הוא אינו ממהר לבחור בין השחקן לבמאי, בין התיאטרון העצמאי לרפרטוארי או בין יצירה למבוגרים לעבודה עם ילדים. הוא מבקש להמשיך לנוע בין העולמות האלה, ולמצוא בכל אחד מהם אפשרות חדשה לספר סיפור.

בגיל 33, עידו קולטון אינו מדבר על הגעה ליעד. הוא מדבר על פרק נוסף בדרך. והפעם, לצד הרצון להמשיך ליצור, הוא גם מבקש לפנות מקום מחודש לשחקן שבתוכו.