ראיון עם רוני ברודצקי, במאית

Home תיאטרון ראיון עם רוני ברודצקי, במאית
ראיון עם רוני ברודצקי, במאית
ראיונות

רוני ברודצקי ביימה מספר הצגות שעלו לאחרונה בבית לסין ובקאמרי, בהן 'נרות יום הולדת (הקאמרי) וסטמפניו (בית לסין). היא ביימה גם את 'קצר' של תיאטרון באר שבע, ולאחרונה כתבה וביימה את מקליד/ה… הצגה שמוצגת בימים אלו בצוותא, וכתבתי עליה כאן, ב'בילוי נעים'.

רוני, אם כן, היא לא רק במאית, היא גם מחזאית וסופרת. היא ביימה בארץ ובחו"ל, קריירה מפוארת של אישה צעירה, בקושי בת ארבעים.

איך נוצר מקליד/ה..?

"זהו רעיון שמסתובב אצלי כבר כמה שנים. עשיתי גרסה מוקדמת עם סטודנטים בני 23-4, אבל בגרסה מקצועית בחרתי בשחקנים בני גילי, 35-40. בחרתי שחקנים שהם מוכשרים וכייפיים, ובמשך חודש וחצי רק קראנו את הווטסאפים שלנו, קראנו ונקרענו מצחוק. בשלב הבא בחרנו שיחות, התחלתי לערוך ולחשוב איך ליצור מהשיחות הללו סצינות. במשך חודש כתבתי את הסצינות. זה היה תהליך של הפיכת שיחות פרקטיות לתיאטרון. זהו תהליך שמאוד אהוב עלי. כך התגבש המחזה, ובמשך ארבעה שבועות גיבשנו יחד את ההצגה".

צילום: נעה ניר

איך זה היה, לביים את ההצגה?

"הרגשתי שהטקסט הוא העיקר. לא רציתי להעמיס בפעלולים בימתיים. רציתי שהטקסט והמשחק יהיו בחזית. לכן, כל מה שהיה על הבמה זה ארבעה מיקרופונים. הפכתי משהו שהוא מאוד הייטקי ללואו-טק, ללא וידיאו ואלמנטים אלקטרונים אחרים. עבדנו קשה כדי שזה יעבוד ויעביר אווירה של פשטות, שהיא יותר חזקה מכל דיגיטציה. כששואלים אותי מדוע שאנשים יבואו לתיאטרון לראות את זה, ולא יצפו במסכים שלהם, שהם תחרות קשה מאוד לתיאטרון, אני אומרת שאין דבר שדומה לתיאטרון. ההצגה מצליחה מאוד ומקבלת ביקורות מאוד טובות, והיא מדברת לגילאים שונים ולקבוצות שונות שמהוות את הישראליות. יש פה התבוננות בקבוצות גן וגם בקבוצות מחאה, בנושאים שבינו לבינה. ישראליות מאוד אמיתית".

ספרי קצת על מחזות שביימת לאחרונה ואת מביימת עכשיו.

"טרטיף עלה רק לפני שבוע בקאמרי, בכיכובם של דרור קרן ואולה שור. יצאה הצגה מאוד פרועה. לפני כמה חודשים עלה 'סטמפניו' בבית לסין. זוהי ההצגה האחרונה שכתבה עדנה מזי"א. הראיתי לה סקיצות של התלבושות, אבל היא לא הספיקה לראות את ההצגה עולה על הבמה, לצערי. גם 'נרות יום הולדת' עלה לאחרונה בקאמרי, וכבר הפך להצלחה גדולה. זהו אפוס של מאה שנה, של אישה בשם ארנסטין, אחת ההצגות המיוחדות שביימתי, ויש גם את 'חובזה' ו'תזמורת המהפכה' שחוזרות עכשיו. כל הצגה שונה מהשנייה. חשוב לי להישאר מגוונת".

לפני כשנה ראיתי את 'קצר' של תיאטרון באר שבע, הצגה מאוד מיוחדת באמת. איך את מכניסה את הגיוון, מנין כל היצירתיות הזאת?

"קצר באמת הצגה אחרת, בשיתוף קהל. אני מנסה להקשיב לחומר ולא לאגו, לדמיין את החומר, לא את עצמי. אני גם מאוד קשובה לשחקנים. זה אף פעם לא רק אני לבד, זאת עבודה משותפת. המפגש האנושי תמיד עובד, וזה כייף".

צילום: מיכאל מושונוב

איך התפתחה הקריירה שלך?

"למדתי במגמת תיאטרון בכברי, שם למדתי את הבסיס. אחר כך למדתי בסמינר הקיבוצים בימוי. לאחר מכן ביימתי בכל מיני פסטיבלים ועשיתי הפקת סטודנטים, אקווריום', אותה ראה המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, משה נאור, והוא העלה אותה בתיאטרון חיפה. בעקבות ההפקה הזאת הוא לקח אותי להיות המנהלת האמנותית של הקבוצה הצעירה של התיאטרון. אני חייבת לו המון. עשיתי את זה במשך שנתיים וחצי, ואז נסעתי לביים קצת בחו"ל. כשחזרתי הגעתי לקאמרי.

יש לי גם מופעים עם בו זוגי המוכשר, רובי קסוס, שהוא זמר ויזם. יש לנו מופע אחד עם שירי הילדים של אריק איינשטיין, ואחד עם השירים של אלון אולארצ'יק. אנחנו יחד כבר כעשרים שנה".

אני תמיד שואלת שחקנים על עבודה עם במאים. עכשיו אני שואלת אותך, במאית, על עבודה עם שחקנים. מהי השיטה שלך?

"אני מאוד אוהבת שחקנים. הם אנשים מאוד מיוחדים ומאוד חכמים, העבודה המשותפת מאוד מפרה. מרחב החזרות הוא מקום מאוד מעניין ונותן תקווה. אם אפשר היה להכניס את כל המדינה לחדר חזרות זה היה עושה פלאים. כשעובדים עם דרור קרן, אולה שור ועוד שחקנים ענקיים, זה מאוד מעורר השראה. אני אוהבת ללמוד מהם ומהפרשנויות שלהם. אני באה מהטקסט והרעיון והמיומנות שלהם היא להפיח חיים בכל זה, וזה מדהים בעיני".

צילום תמונת כותרת: יעל אילן

לקריאה נוספת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *