נובמבר 15, 2025
אם חשבתם שהשם 'רומי וג’ולייט' רומז לעיבוד נוסף של רומיאו ויוליה של ויליאם שייקספיר, תופתעו לגלות שהקשר בין שני המחזות קלוש למדי. אין כאן מריבות בין משפחות אצולה, אין חרבות, ואין מרפסות רומנטיות. הסיפור החדש, המבוסס על ספרו של גארי אוון ועל הפקה שעוררה חילוקי דיעות של ה National Theatre בלונדון, מתרחש במציאות חברתית קשה ומוחשית הרבה יותר: שכונת עוני בוולש, שבה החלומות נמדדים לפי המשקה (האלכוהולי) הבא, ולא לפי מרחק מהכוכבים.
חטאו של אוון בכך, שניסה לרמוז לקשר כלשהו, עיבוד כלשהו לשייקספיר. ועוד, כדי להוסיף חטא על פשע, עשה זאת באנגליה, ששומרת אמונים בקנאות למורשתו של שייקספיר ולסיפור הרומנטי מכולם שמתרחש דווקא בוורונה האיטלקית.
אם מתבוננים ביצירה בלי ציפיות לגרנדיוזיות כלשהי, או לאיזה שהוא ניואנס של שייקספיר, ניתן לראות שזוהי יצירה עכשווית רגישה ובוחנת, שעוסקת באהבה צעירה אך לא פחות מזה, במבנה המעמדי והתרבותי שמסביב לה.
הסיפור האישי של שני צעירים הופך למראה של חברה שלמה, ובמיוחד של המעמד הנמוך באנגליה, בו צעירים מעוקרים משאיפות בגיל ילדות, ונערות תיכון שהופכות לאמהות, וכל מחשבה על הגשמה עצמית הופכת לבלתי אפשרית למימוש.
רומי (במקור Romeo, שם יוצא דופן לצעיר וולשי) הוא נער בן 18, שכבר בגיל הזה מגדל לבדו תינוקת קטנה. הוא חי עם אמו האלכוהוליסטית בדירה פיצפונת ומתפוררת בשכונה שבה התקווה היא מותרות. רומי מתקשה בקריאה, חסר כל שאיפה ברורה, ובעיקר, הוא חסר מערכת תמיכה. הוא משדר שילוב של חום פנימי וחוסר אונים של מישהו שנולד במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
ג’ולי היא תלמידת תיכון מצטיינת, היא גרה לא רחוק ממנו, באותה שכונת עוני, בבית פרטי, ולכאורה, מרחק עצום מפריד ביניהם. הוריה (אביה ואמה החורגת) מספקים לה בית תומך, הורות נוכחת, ובעיקר תחושה שחלומותיה להיות פיזיקאית פורצת דרך ניתנים להגשמה. מגיל צעיר היא חולמת להגיע לקיימברידג' וללמוד פיזיקה קוונטית. היא מבריקה, שאפתנית, מלאת חיים ומכוונת מטרה. היא גם חדה, דעתנית, וחושבת שהיא מסוגלת לעשות הכל, צורת מחשבה שלא תמיד פועלת לטובתה.
רומי וג'ולי נפגשים במקרה, ומתאהבים. זו אהבה סוערת, מתפרצת, ילדותית וחסרת הגנות. ג’ולי לא מנסה להציל את רומי, ורומי לא מבקש ממנה לוותר על שאיפותיה. להפך, היא מקבלת אותו על אמו האלכוהוליסטית שתמיד מאכזבת, והוא גאה בה ובחלומותיה. אך המציאות, כפי שקורה לא פעם, מתחילה לחלחל דרך הסדקים. כשהיא נכנסת להריון, ג’ולי נאלצת לבחור בין המסלול שחלמה עליו לבין מסלול שלא דמיינה לעצמה מעולם.
אחד מההיבטים המרשימים ביותר בהצגה הוא הדרך שבה מוצגת הדילמה הנשית מבלי לגלוש לדרמה מלודרמטית או לדידקטיות. הבחירה האם להפוך לאם בגיל כל כך צעיר, ובעיקר מה המשמעות של בחירה כזו כשאין גב כלכלי או חברתי, הופכת לצומת חיים לא רק לג’ולי, אלא גם לסביבתה כולה. ושוב, זוהי דילמה בה מתחבטות נערות אנגליות רבות, שכן הריון בגיל צעיר מדי הוא בעיה לאומית באנגליה, בקרב השכבות החלשות, בעיה שמחלישה עוד יותר את הצעירות, שבדרך כלל עתידן מסתיים פה.
במציאות שכזו, ההחלטה אינה אישית בלבד. ההורים, רומי, כולם מעורבים. אפילו כשהיא נחושה ומלאת כוח רצון, קשה להתעלם מהעובדה שהיא נערה בת 17, והחיים שלה עדיין אינם שלה לגמרי. ההצגה מעלה שאלות נוקבות על חופש הבחירה האמיתי של נשים צעירות, במיוחד ממעמדות מוחלשים, גם בחברות מערביות מתקדמות.
הקונפליקט הזה מונח בבסיס הסיפור, אך הוא איננו נישא על כנפי סיסמאות. הוא נובע באופן טבעי מהדמויות, מהקשרים, מהחיים עצמם. זו אולי נקודת החוזקה הגדולה ביותר של המחזה: הוא איננו מטיף, הוא פשוט מציג, ביושר ובחמלה.
העיבוד הישראלי של המחזה שומר על הליבה הרגשית שלו אך מצליח להלביש עליה הקשר מקומי מוכר היטב. הסביבה העירונית הדלה, הפערים החברתיים, המתח בין חלומות גדולים למציאות עיקשת, כל אלה מרגישים קרובים, לא מיובאים מאנגליה. הבימוי של לילך סגל מצליח לשמור על קצב אינטימי, עם דגש על דיאלוגים שיש בהם חיים ותחושת אמת, לצד הבוטות והגסויות.
התרגום והעיבוד משמרים את השפה הישירה והלא מתייפייפת של המקור, מה שמעניק לדמויות אותנטיות גדולה. אין כאן נאומים רומנטיים מפוארים או הצהרות דרמטיות, אלא שיחות פשוטות, ישירות, בוסריות. כמו אצל צעירים אמיתיים.
הכוכבת הבלתי מעורערת של ההצגה היא נעמי הררי, אותה ראיינו כאן ב'בילוי נעים' ראיון עם נעמי הררי – בילוי נעים שמגלמת את ג’ולי. היא מצליחה לשלב אינטליגנציה רגשית גבוהה עם תמימות נעורים, ולהעביר לקהל את עוצמת הרגעים הקטנים. הררי מתקדמת על הבמה בשקט, היא לא מנסה לגנוב את ההצגה ובדיוק בכך היא כובשת.
גם השחקנים לצידה נותנים הופעות חזקות ואמינות. רומי מגולם כדמות מורכבת, לא רק קורבן של נסיבות אלא גם צעיר עם אחריות, פחדים ורגשות אמיתיים. היחסים ביניהם נבנים בהדרגה, בקצב אנושי, דבר נדיר בהפקות תיאטרון רומנטיות.
לצד השניים, דמויות המשנה, האם האלכוהוליסטית של רומי, האב והאם החורגת של ג'ולי, מעניקות עומק למערכות היחסים שבין הורים לילדיהם במערך המשפחתי והחברתי בו הן פועלות. הם אינם נבלים או צדיקים, אלא אנשים שנעים בין חולשה לרצון טוב, בין הדחף לשרוד לבין הרצון לאהוב ולהגן.
בגרסה המקורית של רומיאו ויוליה, כידוע, הכול נגמר במוות. כאן, ספויילר: אין טרגדיה רומנטית קלאסית. אף אחד לא מת, ואפילו האהבה שורדת, גם אם לא במובן ההוליוודי. החיים, כמו בחיים האמיתיים, מורכבים יותר מסוף חד־משמעי.
המסר העדין של המחזה הוא שאפשר לאהוב גם בתוך כאוס, אך שהאהבה אינה תמיד הבחירה היחידה האפשרית, עובר בבירור וממשיך להדהד הרבה אחרי שמחיאות הכפיים נרגעות. זו אינה אגדה רומנטית; זו תמונת חיים חדה ומדויקת.
'רומי וג’ולי' אינה הצגה רועשת. אין בה תפאורה גרנדיוזית, תאורה משתוללת או אפקטים מרהיבים. היא מתרחשת ברובה על במה חשופה למדי, עם פרטי תפאורה מעטים וממוקדים. התאורה מסייעת למקד את תשומת הלב ברגעים האינטימיים, והמוזיקה מוסיפה ניואנסים רגשיים דקים מבלי להשתלט על המתרחש.
הבימוי שומר על קצב נשימה טבעי. אין קיצורי דרך עלילתיים או רמזורים רגשיים מהבהבים. הקהל נדרש, ומוזמן, להקשיב, להסתכל, להיות שותף למסע.
למרות החוזקות הרבות, יש בהצגה גם חולשה בולטת אחת, והיא קשורה לאולם ולאופן הבימוי. אולם ברטונוב הוא קטן ואינטימי, אידיאלי להצגות קאמריות. עם זאת, הבימוי של ההצגה הזאת לא מתחשב מספיק בקהל היושב בצידי האולם. רוב הפעולה מופנית למרכז, כך שרק מי שיושבים בחלק המרכזי נהנים ממבט מלא על ההתרחשות, אליו פונות הדמויות ממילא.
יושבי הצד, לעומת זאת, נאלצים להסתפק לא פעם במראה גבם של השחקנים. אפילו ברגע הסיום, ההשתחוויה, השחקנים פנו רק אל המרכז. זהו חוסר רגישות בימתי פשוט, אך כזה שמשפיע משמעותית על חוויית הצפייה. הצגה כל כך אינטימית ורגשית ראויה לפנייה שוויונית לכל קהל האולם.
'רומי וג’ולייט' בתיאטרון הבימה היא הפקה קטנה בממדים אך גדולה ברגש ובחוכמה. היא מצליחה לדבר בגובה העיניים עם קהל צעיר ובוגר כאחד, ולגעת בשאלות אמיתיות על אהבה, מעמד, מגדר וחופש בחירה.
אם תבחרו לצפות בה, שבו במרכז האולם, תנו לדמויות להיכנס לכם ללב, ואל תצפו לטרגדיה שייקספירית. במקום זאת, תמצאו סיפור אנושי חם, אמיץ, שמאיר את הפינות האפורות של החברה שלנו, אלה שבין חלומות למציאות עיקשת.
צילום: חנן אסור / רדי רובינשטיין / גל רוזנמן
לפרטים נוספים:
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©