רותי בהבימה

רותי, היא רות המואבייה בשבילכם, כן, זאת ממגילת רות, כלתה של נעמי ולימים, אמו של עובד, שהוא אביו של ישי שהוא אביו של דוד מלכנו.

'רותי' היא הגרסה הקומית, הקלילה והמשעשעת של סיפור המגילה, שמגולל את יחוסו של עם ישראל. מגילת רות, כזכור, היא ההקדמה לחג השבועות, והיא מסבירה לנו בין השאר, את מקום הגיור והגיורים בעם ישראל, ואת האפשרות שמלך, ואחד החשובים והמשמעותיים שלנו, ייצא מחלציה של גיורת.

האנשים, דהיינו הנשים המשמעותיות ביותר של מגילת רות הן שתי הדמויות, נעמי היהודייה ורות המואבייה, היא הגיורת, שדבקה בנעמי למרות מות בעלה, תמכה בה, עד שיצרה יוצא חלציים מלכותי. ההיסטוריה היהודית הזאת הופכת, בידיהם האמונות והיצירתיות של אסיה לבטוב וניר פרנקל, לסיפור מודרני, קומי, ואפילו להט"בי.

הסיפור הקומי הופך לחומר יוצר בידי השחקנים והיכולות הקומיות השונות שלהם. כך למשל, ספיר רוזנפלד, בתפקיד כפול של ערפה, אשת כיליון, ורכלנית בשוק, הצליחה להצחיק אותי במימיקות ובג'סטות שלה. לכל אחד מהשחקנים יכולת אחרת להפוך את הסיפור למצחיק, וצחוק זהו משהו שאנחנו זקוקים לו מאוד בימים כבדים אלה. אסקפיזם הוא לגמרי לא מילה גסה.

ניר פרנקל ביים את 'רותי' המודרנית והכניס בהצגה רוח של קבלת השונה מכמה זוויות. נעמי, שמתקשה בתחילה לקבל את כלותיה המואביות, שהן גם נשים מודרניות עם ערכים שזרים לה, פותחת את ליבה, למרות דעותיה הקדומות, ומחבקת אותן.

גם הזווית הלהט"בית שנכנסת בהצגה, קבלת מיניות שונה, ובנוסף לכך, קבלת דפוס חדש של משפחה, מביאה לראייה בה השונות יכולה להתקבל בקלות. כלומר, לאחר מאבקים חברתיים רבים וארוכים שאינם מפורטים כאן, דילגנו לתוצאה הרצוייה. זה מה שחשוב בעצם.

מבחינת הדמויות, נעמי היא בלי שום ספק הגיבורה הבלתי מעורערת. יש לה אישיות חזקה, דומיננטית, וכולם רוצים לרצות אותה. נעמי מתמודדת היטב עם כל האסונות שפוקדים אותה, בעזרת רותי שהולכת איתה באש וגם במים.

בעלה של נעמי, אלימלך, שהולך לעולמו באופן פתאומי וקצת סלפסטיקי, הוא אדם חביב ומרצה, שמצליח במהירות להתחבב על הצופה ולשעשע אותו. כך גם הבנים, מחלון וכיליון, שהם גברים צעירים שלא מותירים על הצופה רושם רב, לבד מאהבתם הגדולה לנשים הצעירות שבחייהם, וגם מותם יותר משעשע מאשר מצער אותנו.

הכלות, רותי וערפה, נשותיהם של מחלון וכיליון בהתאמה, הן סטודנטיות למגדר וגם פמיניסטיות. ערפה הקלילה והקצת מטופשת היא פמיניסטית וגם מעודדת, במובן של cheer leader, מה שכבר אומר לנו, סטריאוטיפית, כמה דברים על היותה לא לגמרי מבריקה.

רותי מכריזה מראש על היותה דו מינית, והיא מצהירה שהיא אוהבת את מוחם של אנשים ולא את אבר מינם.

לצד מודעותן החברתית, הכלות מחליטות להתגייר בשביל האהבה. עבור רותי, זוהי  אהבה שמתחילה במחלון, וממשיכה באימו, נעמי. כאן הופכת הקומדיה הקלילה, שהועברה, במובנים רבים, לימינו, לקומדיה שעוסקת בנושאים להט"ביים. יש משהו מאוד נעים ויפה בהתבוננות בשתי הנשים, שאוהבות ונמצאות שם זו עבור זו, וגם בפתרון שהן מוצאות, לבסוף, פתרון מקובל יותר בזמננו, ליצור משפחה חדשה, שמורכבת משתי נשים וגבר מוליד אך גם שותף. את דוד המלך, בעודו תינוק, אנחנו רואים בתמונה האחרונה, ואנחנו נסמכים על הידע שלנו בכתובים ובהיסטוריה של עם ישראל, כדי להבין מיהו ומה מקומו בעלילה ועוד יותר, בעלילת עמנו הסבוכה והמפותלת.

התפאורה והתלבושות מכניסות אותנו לאווירה, מרמזות על התרחשויות שהן באחת בעבר הכנעני שלנו, אך גם בהווה, שילוב של ישן וחדש, התנועה והקצב, לצד המוזיקה הקצבית שמשמשת גם היא, לעיתים, את הצד ההומוריסטי. כך למשל, השיר going to the chapel של להקת הדיקסי קאפס הופך ל'הולכים לבית הכנסת' (כדי להתחתן). שירים ומנגינות משחקים תפקיד בפיתוח העלילה וגם כאמצעים קומיים.

אומרים שהעברת מסרים באמצעים קומיים היא יעילה מאוד. גם כאן, מסתבר, הצחוק יפה למבנה העלילה שמתגלגלת לפנינו ומציעה לנו אפשרויות מעניינות נוספות ופרשנויות שונות מאלה שספר הקודש מציע לנו.

• מאת: אסיה לבטוב וניר פרנקל
• בימוי : ניר פרנקל
• עיצוב תפאורה ותלבושות: נאוה שטר
• עריכת פסקול: מייקל ווקי
• עיצוב תאורה: שקד שנלר
• מנהלת הפקה: אביה חדידה
• עוזרת במאי: עדי רהט
• משחק: ענת זמש ריגל, עדי אייזנמן, שיר ברנשטיין, ספיר רוזנפלד, עפר גרינברג, נימרוד פלג

צילומים בכתבה זאת: אביבה רוזן

וידיאו: בנצי פומרצקי

לפרטים ומועדים נוספים:

רותי – הבימה