ריצ'רד השלישי בגשר

ריצ'רד השלישי של שייקספיר כבר ראה ועשה הכל, אבל עדיין לא חזה ביבגניה דודינה מבצעת אותו בבימויו של איתי טיראן, ביצירה שמשלבת אופרת רוק ישראלית עם מותחן שרקומים בו אלמנטים של סרט אימה.

דודינה כובשת את ריצ'רד ואת הקהל בביצוע שמביא לנו מלך שהוא אכזר בשל אומללותו וחרדותיו, תשוקתו לפיצוי קלאסי על נחיתותו הגופנית והחברתית על ידי יצירת עליונות. זיגמונד פרויד מנצח על דמותו של ריצ'רד, הרוצח הסדרתי, הפסיכופת, שבדרכו הנוראית גם מוצא את דרכו אל לבנו  דודינה משכילה להדגיש את בעיותיו הרגשיות של המלך, את שבירותו, ורמה מסוימת של טירוף שאוחז בו.

אלא שהמלך השייקספירי, שהולבש על דמותו של המלך האנגלי ריצ'רד השלישי, הוא מלך מוקצן בחסרונותיו ובאכזריותו. המלך באמת רצח את דרכו אל הפסגה, אך מצד שני גם דאג לרפורמות לבני עמו. רציחות פוליטיות היו מקובלות בתקופה ההיא, כפי שרצח אישיות פסיכולוגי נפוץ בימינו.

אלמנטים שונים מהדהדים לנו את התרחשויות ימינו, אך המוזיקה שמלווה את ההצגה, שירים ישראלים שמדברים על שלום ורעות, אומרת את הדברים באופן מפורש, ודווקא באיפכא מסתברא. 'שיר לשלום' מזכיר לנו, בנסיבות ההצגה, את רצח רבין, רצח פוליטי של מנהיג אהוב על ידי איש מההמון שהוסת על ידי האופוזיציה. השירים הישראלים שנשמעים בהצגה, שמדגישים הרמוניה בזמן שעל הבמה מתרחשים דברים נוראים, כולל רציחות אכזריות על ידי לורד טילר, שריצ'רד הפך לרוצח הסדרתי שלו.

השירים הישראלים, שנכנסים כאמור בתזמון הלא מתאים, לכאורה, ביניהם גם השיר 'בלדה לשוטר' מהשוטר אזולאי, מעבירים אותנו, תודעתית, למתרחש כאן ועכשיו, הכי רחוק משייקספיר ולמעשה, הבמאי מבהיר לנו באופן זה כי העולם של שייקספיר והעולם של אנגליה של ימי הביניים הוא אותו עולם שלנו. אנשי שררה ופוליטיקאים מושחתים, אשר מוכנים לדרוך על גופות כדי לשלוט, מוכנים להקריב את 'חבריהם', מביאים את כל אלה שסביבם לציות ולהתחנחנות רק כדי שיוכלו לשרוד ולהתקיים.

איתי טיראן שלח את גלעד קלטר המצויין, בתפקיד בקינגהם, יד ימינו של ריצ'רד השלישי, אל הקהל, כשהוא מפעיל את הצופים כקבוצה פוליטית משולהבת, שדורשת את המלכתו של ריצ'רד. יש בזה משהו גאוני, כשהרגשות של החוזים בהצגה מעוררים כמו בהפגנה. השחקנים נותנים לנו תצוגת תיאטרון מרהיבה. יבגניה דודינה כובשת ומטלטלת, קלטר, דורון תבורי וסשה דמידוב שובים את ליבנו, לנה פרייפלד ומיכל ויינברג נכנסות אל הלב בתפקיד הרעיות והאימהות, וכל שאר השחקנים מיטיבים לבצע את תפקידם. שילוב בחירות הבימוי, המשחק, ההעמדה על הבמה, כולל השולחן שרומז ביותר מקריצה לשולחן הסעודה האחרונה של ישו, התפאורה ובחירת הצבעים של ההצגה, שהם ברובם שחור לבן, באורח שמרמז לראיית עולם מעוותת, יוצרים הצגה חזקה, שנותנת נוקאאוט למציאות בה אנחנו חיים ועוקפת את שייקספיר בסיבוב.

ההצגה מסתיימת, בניגוד למציאות שלנו, בצדק פואטי. המלך ריצירד, אחרי שהוא משמיע את המילים האלמותיות שרשם לו שייקספיר, 'ממלכתי בעבור סוס', הולך לעולמו, והעולם והעם נגאלים ממנו. אצלנו, לצערנו, אנחנו עדיין לא נמצאים שם. סוס תמורת ממלכה, מישהו?

הצגה ריצ'רד השלישי – תיאטרון גשר, הצגות בתל אביב