את מיכאל כורש ראיתי לאחרונה בשתי הצגות, בתפקיד ראשי ב'מחכים לגודו' בתמונע, ולאחר מכן בתפקיד מישני אך משמעותי ב'אדיפוס' בקאמרי. מיכאל, צעיר ואנרגטי בן 73, משתתף בעוד מספר הפקות כרגע, לאחר קריירה ענפה בתיאטרון הרפרטוארי (הבימה, הקאמרי ועוד) וגם בפרינג'. הוא השתתף בהצגות שונות בפסטיבל עכו תשע פעמים, זכה בפרס קלצ'קין בשנת 1997, ובפרס שמוליק סגל לשחקן המשנה בתיאטרון הבימה בשנת 2016.
למה הלכת ללמוד משחק?
"למעשה, הלכתי ללמוד מתמטיקה וכלכלה באוניברסיטה העברית, ועבדתי כסטודנט בבנק לאומי בשכונת עמק רפאים, ממש ליד תיאטרון החאן. הבמאי מייקל אלפרדס, במאי בעל שם בינלאומי, ניהל את החאן והיה לקוח שלי. בשנת 1974, בעודי בשנה שנייה ללימודי, היכתה בי תשוקה אדירה למשחק. כבר כשהייתי קטן רציתי להיות שחקן בהבימה, למרות שלא ביקרתי בתיאטרון מעולם. התשוקה הביאה אותי לביתו של אלפרדס, במוצאי שבת בעשר בלילה. הוא שאל אותי האם הבנק נשדד. אמרתי שאני חייב להיות שחקן בחאן. אולי חשבתי שלמחרת כבר אשחק. הוא הביא לי כוס מים, הסביר לי שכדאי שאסיים את לימודי המתמטיקה ואחר כך, המליץ, שאלך ללמוד בבית צבי, וכך אכן עשיתי. הייתי כבר גבר נשוי עם תינוקת כשהתחלתי ללמוד שם. הלימודים היו בשבילי כמו חלון לעולם קסום. פאני לוביץ' שלימדה שם לפי שיטת סטניסלבסקי אצלו למדה, נודעה כמכשפה שצועקת הרבה. גם חיים טופול ויוסי בנאי, בין רבים אחרים, למדו אצלה. היא אמרה לבנאי שלא יהיה שחקן, לכל היותר בדרן. הוא הקדיש לה פרק שלם בספר הביוגרפיה שלו.
עוד אנקדוטה מצחיקה בקשר לפאני לוביץ': חנה מרון ביימה אותי, והייתה כבר בשיא הקריירה שלה כשפאני לוביץ' באה לבקר. חנה התחבאה מאחורי הדלת כדי שפאני לא תראה אותה. כפי שהיא לימדה, התיאטרון היה בית מקדש, והייתה אווירה של קודש. זה היה עולם מופלא. יום אחד היא ביקשה שנעשה לה אטיוד שמהותו, למה אני פה, למה אני רוצה להיות שחקן.קמתי ושרתי את 'שחקי שחקי על חלומות' של טשרניחובסקי, היא מחתה דמעה וגם אני".
תפקידים בולטים, האם יש לך טייפקאסט?
"אתחיל מהסוף. אני מאוד אוהב את אסטרגון, מ'מחכים לגודו'. התחלנו לעבוד על ההצגה בתקופה הקורונה, עשינו חזרות אצל יוסי יזרעאלי, הבמאי, בבית. לגבי דמות, יש תמיד שתי שאלות. מה אתה עושה ואיך אתה עושה. יוסי בא מהצד של האיך, ובעזרת האיך הוא בונה את הדמות. הטקסט הוא טקסט נפלא, שמחבר אותנו להוויה הקיומית, של עוד יום ועוד יום. גישה אקזיסטנציאליסטית. למה לחיות אם הכל ידוע, ועדיין קמים בכל בוקר עם תקווה.
תפקידים אחרים שאני נהנה להיזכר בהם היו תפקידים במחזות של חנוך לוין. בפגישתי הראשון עם חנוך עשיתי מונולוג, והוא אמר לי, יפה, אנחנו נעבוד ביחד. עבר זמן, הוא הגיע להבימה, שם הייתי שחקן קבוע, והוא קרא לי לעשות את הדמות של 'המקנא בחיים'. המפגש עם חנוך היה הגשמת חלום, עם אמירה חברתית מאוד נוקבת. נעשינו חברים טובים ואחר כך עבדתי אתו עוד כמה פעמים.
אחד התפקידים שהיה חשוב לי מבחינה ריגשית היה בהצגה 'גן ריקי', של גרוסמן, על ילדים בגן. הייתה שם חוויה מאוד עמוקה. גם התפקיד שאני עושה עכשיו באדיפוס, קורין, הוא תפקיד שנוגע בי מאוד, כיוון שקורין יוצא לפנסיה ואני הוצאתי לפנסיה מהבימה בגלל קיצוצים ולא ידעתי מה יהיה אתי, אבל עכשיו אני מופיע בהפקות רבות, ועסוק. אני אומר: 'שחקן מקווה שיהיה עסוק מדי מכדי להגיע להלוויה של עצמו".
מהו האתגר הגדול שלך כשחקן?
"האתגר הגדול הוא לחלוק משהו עם הקהל שלי, משהו אישי, משהו שגורם לתחושת התעלות ומחבר את כולנו. כשקיבלתי את פרס קלצ'קין על תפקידי משנה, אמרתי לקהל שהיה נוכח בטקס: יש תפקידים קטנים, אבל אם אתה מצליח לפתוח את הלב של הקהל, לא משנה לו באיזה גודל המפתח".
מהו תפקיד הבמאי מבחינתך? מהו הדיאלוג עמו?
"פעם נסעתי עם שמעון פינקל, שהיה שחקן ענק, להצגה כלשהי. את ההצגה ביים יורם פאלק, ואני מתחתי ביקורת על הבימוי שלו. פינקל צעק עלי: זה במאי מצויין, הוא שומע לי. במאי טוב מסוגל לנהל דיאלוג עם השחקנים, זה פורה וגם נעים לשחקנים. יש במאים שפוחדים משחקנים, ואין להם בטחון ליצור את הדיאלוג הזה, הם מבטלים את הרעיונות של השחקנים ולא מאשרים ליצירתיות שלהם לבוא לידי ביטוי. ההצגות שנוצרות כך בדרך כלל לא מאריכות ימים.
במקרה של אדיפוס, הצעתי דברים לעירד רובינשטיין, הבמאי, והוא שמח. הוא לא מרגיש מאוים, הוא לוקח רעיונות של שחקנים ומפתח אותם. גם חנוך היה כזה. פעם נתן לו פועל במה ביקורת על ההצגה, וגם הציע משהו, הוא הקשיב לו קשב רב וגם יישם. מי שמרגיש בטחון לא מאוים. הוא יכול להקשיב. יוסי יזרעאלי אמר: בזכות כורש אני במאי יותר טוב. במאי יותר טוב זה במאי שיודע לתת גם לשחקנים להתבטא ולשקול את הרעיונות שלהם. זה גם תורם ליכולת של השחקן לבצע את התפקיד בצורה הטובה ביותר".
איך אתה מכין את עצמך לתפקיד?
"אני נותן את הגוף שלי ואת הקול שלי. הדמות קורמת עור וגידים ויוצאת מתוכי. חלק מזה בא מהניסיון שלי, חלק בא מהתשוקה. אני תמיד מנסה לספר משהו אישי".
מהם סוגי המחזות שאתה מעדיף?
"אני שחקן טראגי-קומי, אבל לא טראגי ולא קומי, אלא שאני הולך בתפר. אני שואף לשחק במחזות של צ'כוב, לסייע לקהל לעבור חוויה שבה הוא מגיע למודעות לעצמו. גם מחזות של מולייר, שהם קומיים אבל מהסוג שבו הפוליטי-חברתי, שבו נשאר משהו, הקהל יכול להגיע לתובנות ולהתעלות".
מהו תפקיד השחקן כשותף ליצירה?
"שחקן צריך להיות אמן יוצר, לא רק שיגידו לו מה לעשות ואיפה לעמוד, להיות שותף גם לבניית הסצינות, ליצור את הפרשנות שלו לתפקיד ולעשות זאת עם הבמאי. הוא צריך להיות אקטיבי, אמן מבצע".
רפרטוארי או פרינג'?
"אצלי זה שזור יחד. תמיד עשיתי פרינג', וזה פותח אפשרויות, כי לרפרטוארי יש מגבלות רבות יותר, שנובעות מהצורך לשווק את ההצגות לקהל הרחב, אם כי יאמר לזכות תיאטרון הקאמרי, שהוא מביא גם פרינג', כמו ההצגה 'מיקי מציל' שעלתה לאחרונה, אבל בדרך כלל התיאטרון הרפרטוארי לא הולך לקצוות. בפרינג' השחקן יכול להגיע למקומות אחרים. באשר לטענה שלפרינג' יש בעיה בשיווק, אנחנו מעלים את גודו כבר שלוש שנים בתמונע, ותמיד מלא".
האם אתה בוחר תפקידים?
"לצערי אין לי יכולת לבחור לעצמי את התפקידים. שחקנים מעטים מאוד יכולים לעשות זאת, במיוחד בארץ. כאשר שחקן הוא קבוע בתיאטרון מסוים, הוא צריך לעשות את התפקידים שמוכתבים לו".
מהן שאיפות הקריירה שלך?
"אף פעם לא רציתי להיות משהו אחר, לא רציתי לביים או לכתוב. הייתי רוצה מאוד לעשות את 'המלך ליר' ואת 'האב', אותו משחק אנתוני הופקינס בסרט עם השם הזה. רק לאחרונה נודע לי שכבר העלו את זה בארץ, ובתפקיד הראשי שיחק ששון גבאי. אלו תפקידים שהייתי רוצה לעשות".
אם לא היית שחקן היית…
"למדתי מתמטיקה וכלכלה. ייתכן שהייתי רוצה להיות מדען, אולי הייתי מתעסק במתמטיקה, בגופים אבסטרקטיים בעולם האינסופי. למדתי בבודהיזם, וזה שינה את חיי. אולי הייתי מלמד בני נוער את שיטת המיינדפולנס".
צילום תמונה ראשית: דניאל שריף
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
