שאלון השחקן עם איתמר מועלם

איתמר מועלם, בן 22, הוא הזוכה הגדול של קצרנטו, מסלול ההצגות הקצרות של התיאטרונטו, עם ההצגה קו 164. ההצגה עוסקת באיש צעיר ונוירוטי שמגיע למסקנה שיש צורך להכניס סדר וארגון בכאוס שמתחולל באוטובוס שהולך ומתמלא. האוטובוס, כמובן, כאלגוריה למדינה ולעולם. גילוי נאות: איתמר ואני עבדנו יחד כמבקרי תיאטרון עד לפני כשנה.

לשאלה למה הלכת ללמוד משחק הוא עונה בשאלה: 'למה הלכתי ללמוד משחק או למה הלכתי לשחק?'. מסתבר שאפשר, כמובן, לשחק גם בלי ללמוד משחק, ובסביבתו של איתמר יש לא מעטים שמשחקים בלי ללמוד, והם שחקנים נהדרים לדעתו, כמו נועם פרנק שהוא גם הבמאי שלו, ונטע רוט. עם זאת, הוא בחר ללמוד. "זה עניין אותי מגיל צעיר, הרבה זמן כתבתי ושיחקתי. אבל כילד עם מוח מתמטי ואבא בהייטק, עסקתי בעיקר בפיתוח מערכות בתיכון ובצבא. יום אחד, ברכבת, התלבטתי עם חברה לגבי המשך דרכי, וסיפרתי לה כמה אני נהנה ליצור. אדם שהקשיב לשיחה אמר לי: לך ללמוד משחק. זה נשאר אתי ודחף אותי. אני מאוד שמח עם הבחירה שעשיתי. כילד תמיד פחדתי להיות פתטי ויש משהו במשחק שלוקח על זה שליטה. אני אהיה מוזר בתנאים שלי וגם ישלמו ויבואו לראות אותי. אני גם כותב המון. אני מעלה כל יום, כבר אלף ימים כמעט, פוסט בפייסבוק עם דברים שכתבתי, סיפורים קצרים ומערכונים, וכך מכירים אותי. יצאו מזה הרבה דברים טובים, ביניהם ההצגה הזאת בקצרנטו. המורה שלי לכתיבה, רועי אלמליח רשף, אומר שהכתיבה זה כמו שריר שצריך לתחזק, ואני מאתגר את עצמי לכתוב כל הזמן.

החלטתי ללמוד. יש בזה משהו מאוד אישי כי הרגשתי שאני צריך להתמקצע בנושאים שונים שאני צריך לחזק, כמו שליטה בגוף ובקול. גיליתי בתיאטרונטו שאחרי חצי שנה של לימודים יש לי תחושה שאני יודע מה שאני עושה, שזה לא רק אינטואיציה. יש לי עכשיו הרבה יותר בטחון. זה לא כמו לימודי פיזיקה, בהם יוצאים מייד עם ידע. בלימודי תיאטרון אסימונים נופלים לעתים גם כעבור שנים".

מהם סוגי התפקידים שמושכים אותך?

"אני משחק עכשיו בהצגה בתמונע, 'התיאטרון הגדול של בן רוזן', בו אני משחק את האסיסטנט של הבמאי-שחקן, אסיסטנט שלא ממש יודע מה לעשות. הטייפקאסט שלי מתפתח עכשיו. מישהו שיצאה מהתיאטרונטו נשאלה מה אהבה, והיא אמרה שהיא אהבה את האוטיסט מההצגה הראשונה (קו 164). אני אוהב את זה, אבל יש לי את הלימודים שמאפשרים לי להגדיל את הטווח שלי".

מהם האתגרים הגדולים שלך כשחקן?

"האתגר הגדול הוא ללמוד לשלוט בגוף, שהוא כלי מרכזי לשחקן. אני מכוון לכך שתהיה לי נוחות להשתמש בגוף. אני גם רוצה לחוש נוחות לשיר. אני חושב שגם זה כלי  חשוב לשחקן. נוחות ורוגע, מול הקהל ומול מצלמה, הם הדברים שהכי מאתגרים אותי".

מהו תפקיד הבמאי מבחינתך?

"תפקידו של הבמאי הוא להראות את הדרך. יש המון סוגים של במאים. יש כאלה שבאים עם חזון ענק ועושים מיקרומנג'ינג עד לרמת הבוהן, איך השחקן צריך להחזיק את הבוהן, ושם השחקן בא ככלי. לי עוד לא יצא לעבוד עם במאי כזה. בהצגות בפרינג', הבמאי שם כדי להנחות. הוא מודע לכך שבסוף, הוא לא זה שנמצא על הבמה. הוא עוזר לי להגיע ליעד, אומר מה נכון ומה לא. כשביימתי בקצרצרים בתיאטרון קצר בצוותא, עבדתי עם השחקנים ונתתי להם את המקום שלהם. עזרתי להם לכוון את עצמם".

איך אתה מכין את עצמך לתפקיד?

"אני קורא המון. אני אוהב לחקור את הדברים החיצוניים, את הסביבה של הדמות והמחזה, חברתית והיסטורית. אם יש גרסאות קודמות, אני בוחן אותן ורואה איפה אני רוצה לשים את עצמי על הטווח, או מחוץ לטווח. אני עושה עבודת שולחן וגם מדבר הרבה על התפקיד עם חברים. ברגע שאני מדבר על הדמות, היא נבנית אצלי".

האם יש סוגי מחזות שאתה מעדיף?

"אני עוד לא שם, יש עוד הרבה שלא עשיתי. ברור לי שאני נהנה במיוחד מחומר מקורי, במיוחד כשאני הראשון שיוצר את הדמות ונותן לה חיים".

מהו תפקיד השחקן כשותף ליצירה?

"אני חושב ששחקן צריך להיות שותף מלא ליצירה, אבל אני מניח שיש לזה טווח גדול. למשל, בתיאטרון הרפרטוארי הטווח הזה כנראה מצטמצם. יש דיון בנושא, עד כמה שחקנים צריכים להיות 'חכמים'. יש תפקידים בהם אתה כלי אבל תמיד יש ציפייה שתביא דברים מעניינים מעצמך".

רפרטוארי או פרינג'?

"כרגע אני מכיר רק את הפרינג', ואני נהנה ממנו מאוד, מהחופש, מהיכולת להשתלב ביצירה, מהגראנג'יות של הפרינג'. מצד שני, יש בפרינג' את הדאגה המתמדת להביא קהל, לשווק את ההצגה. כל הצגה היא אירוע".

בחירת תפקידים?

"אני צעיר. במקום שלי בקריירה כרגע אני מתנהג כמו במשחק מונופול. אומר כן לכל דבר, לא משנה על מה אני נוחת, ואני עושה את זה במאה אחוז שלי. כרגע העניין הוא להתנסות ולהגדיל את הטווח שלי, והכל באהבה ובשמחה".

שאיפות קריירה: משחק, בימוי, מחזאות?

"זה כבר ברור שאני לא רק שחקן, אבל אני עדיין לא מסוגל לענות על זה כרגע. עוד לא ביססתי את הקריירה שלי. התשובה הכי טובה שאני יכול לתת כרגע, היא שאני נהנה להיות חלק מאנסמבל של שחקנים שעובדים יחד עם יצירה".

אם לא היית שחקן היית…

"התשובה הצינית היא שהייתי עובד בהייטק, הכיוון שיועדתי אליו, אבל אני לא חושב שבאמת הייתי מסוגל לעשות זאת. אני חושב שאולי הייתי מורה, אחד שעוסק בחינוך. אני חושב גם היום שאעסוק בחינוך, בתחום שלי. אני חושב שאני מסוגל לקבל ולתת שם המון".