שאלון השחקנית, עם הגר טישמן

הגר טישמן היא שחקנית ורסטילית מאוד. היא משחקת את פוגרה ב'חפץ' בהבימה, והיא משחקת שם גם את שושנה, ב'שמו הולך לפניו', וגם את שרה, בת הרב, ב'שידוך'. שלושה תפקידים מרכזיים ומאוד שונים זה מזה, החל מתפקידים דרמטיים ועד לקומיים. לאחרונה ראיתיה בפסטיבל תיאטרון קצר, במקצרון 'שש אחרי המלחמה'. דניאל סבג המוכשר, שכבר ראיינתי כאן, הוא בן זוגה ואב בנה גידי (על שם גידי גוב) והילד שבדרך. הספק לא רע בגיל 35.

למה הלכת ללמוד משחק?

"מאז שאני זוכרת את עצמי נמשכתי לבמה. מאז גיל ארבע אמרתי שאני אהיה שחקנית תיאטרון. בתחילה למדתי תיאטרון בחוג במתנ"ס, אחר כך המשכתי לתלמה ילין, ולבסוף למדתי בסמינר הקיבוצים, שם גם הכרתי את דניאל. רק בצבא, במשך שנתיים, הייתי מש"קית ת"ש".

שיחקת כבר כילדה.

"כשהייתי בת חמש, אמא שלי סיפרה לי שמגיעה חברה שלה, שעובדת בתיאטרון ילדים. לקראת בואה, הכנתי הצגה והכרחתי את אחי נמרוד להשתתף. אחרי שהלכה, אמי סיפרה לי שהיא מזכירה בתיאטרון. הייתי מאוד מאוכזבת. בכל זאת, היא סיפרה עלי בתיאטרון  והזמינו אותי לאודישן. לא היה לי מושג מה זה אודישן, אז באתי וקראתי את 'הבית של יעל'. הם נדלקו על הילדה שכל כך רוצה להיות בתיאטרון. שיחקתי ב'ענק וגנו', עליתי על הואן ונסעתי להצגות לבדי. אני מסתכלת על בני גידי, ושואלת את עצמי איך יכולתי לעשות זאת בגיל חמש. כבר אז הייתי שחקנית טוטאלית. הייתי צריכה ליפול באחת הסצנות. לא ויתרתי לעצמי ונפלתי. לא עשיתי כאילו. הסתובבתי במשך שנתיים עם סימנים כחולים".

מה את זוכרת מתלמה ילין?

"זו הייתה החוויה הכי מעצבת שלי כשחקנית. גיל ההתבגרות משולב בשאיפה גדולה להיות שחקנית. המחזור שלי כולו היום בתיאטרון הרפרטוארי. אביגיל הררי, תום חודורוב, שיר אברמוב ורוני עינב, ועוד רבים. בכיתה שלי היו כל כך הרבה מוכשרים. היינו כיתה מטורפת. למדתי המון. זה היה כמו בית ספר גבוה למשחק. כמו ללמוד בבית צבי. שם כבר שיחקנו את לורקה".

ובסמינר הקיבוצים?

"חווה אורטמן השפיעה עלי מאוד. לפי שיטתה אני עובדת עד היום. היא מורה לחיים. היא לימדה אותנו שיטות לקבל השראה לדמות. כך אני מתכוננת עד היום לתפקיד. איציק ויינגרטן, שניהל, הוא איש חינוך מדהים. למדתי גם ממנו הרבה מאוד. הכרתי שם את דניאל, שהיה שם הרבה לפני, אבל הוא עזר שם בתרגילים, ואנחנו היינו חברים טובים הרבה לפני שהפכנו לזוג. לא ניחשנו שזה ילך בכיוון הזה. זה בא דווקא ממני. אמרתי לו שאני מרגישה אליו משהו. כך זה התחיל".

מה היו התפקידים הבולטים שלך?

"אני חושבת שהתפקיד הבולט ביותר הוא פוגרה ('חפץ', בהבימה). זה היה חלום שלי מתלמה ילין. כשקיבלתי את התפקיד צרחתי משמחה. אני דווקא אדם מאוד מתחשב, ופוגרה אכזרית ולא נותנת מקום לאף אחד. אני מאוד גאה בהצגה הזאת ובתפקיד הזה. גם התפקיד שלי ב'רובוטית', זה היה תפקיד משמעותי ראשון שלי בהבימה. זה היה תפקיד מאוד כייפי. כמובן גם התפקיד בסדרה תאג"ד היה מאוד מרכזי עבורי. כששיחקתי שם גם שיחקתי מידי פעם ב'זהו זה' תפקידים נשיים. הייתי בהריון וסיפרתי לגידי גוב שאנחנו עומדים לקרוא לבן שלנו גידי. אני חושבת שהוא לא האמין לי".

מה האתגר הגדול של שחקנים לדעתך?

לעתים אני משוחחת עם אחי, נמרוד, שהיה שחקן בליגת העל בכדורסל, על הנושא הזה. אני חושבת שהאתגר המנטלי הוא הכי גדול. לקבל כל כך הרבה 'לא', לבוא שוב ושוב לאודישנים, ולהמשיך להאמין שיש לי משהו מיוחד להציע".

גם היום, עם כל התפקידים שאת עושה בהבימה, זה עדיין כך? 

"אני חושבת שזה אתגר נונסטופ של שחקנים. צריך כל הזמן אומץ ואמונה פנימית חזקה. אנחנו חשופים לביקורת כל הזמן, וצריך למצוא כל הזמן את האמונה העצמית. אני עושה עבודה פנימית בנושא הזה, ואני מאמינה שזה מביא לי פירות גם בתחומים אחרים בחיים. צריך גם לדעת מתי לקחת את המקום ומתי צריך לקחת צעד אחורה ולתת לאחרים להתבטא. הרגישות היא קריטית. יש חבל דק בין להציע את עצמי לעולם לבין להיות בצניעות, כי תיאטרון זה קבוצה. גם בתיאטרון וגם בכדורסל. זה משחק קבוצתי".

מהי מערכת היחסים של שחקנים עם במאים? עד כמה היא מאפשרת יצירתיות של שחקנים?

"בשנים האחרונות אני מרגישה, בזכות העולם הזה שאני נמצאת בו בהבימה, עם משה קפטן (המנהל האמנותי של הבימה) ודני וייס (המנכ"ל). אולי פעם במאים היו צועקים על שחקנים, אני לא מכירה את זה. אני מכירה הרבה כבוד בחדר חזרות. יש לנו גם הרבה יותר במאיות, ומערכת היחסים היא מערכת של הקשבה. אפשר לבוא בהצעות, או לבקש לנסות דברים. למשל, 'בשמו הולך לפניו' היה לי קשה למצוא את הדמות. ביקשתי לעשות את הדמות שלי, שושנה, עם מבטא צרפתי, והבמאית (דפנה זילברג) הסכימה לניסוי. היא סמכה עלי וכולם עודדו אותי. במשך שבועות הלכתי עם המבטא הצרפתי הזה, שלא נכנס להצגה בסוף, אבל נשאר לי משהו מזה בדמות. אהבתי את זה שהיא סמכה עלי. זה נפלא שבהבימה, חשוב לכולם שתהיה אווירה טובה. באתי לתיאטרון כל כך מפוחדת, וכשנכנסתי, הרגשתי נפלא, וכל המגננות שלי נמסו".

איך משפיע ההיריון?

"אני משחקת את פוגרה, למשל. כשאמרתי שאני בהריון, הבמאית מירי לזר אמרה, 'איזה יופי שפוגרה תהיה בהריון'. התרגשתי מאוד. המאבק לכך שיהיו 50% נשים, מחזאיות ובמאיות, מאוד משפיע. הכרתי בפסטיבל לתיאטרון קצר את נועה שכטר ותמר קינן, שהעצימו את הנשים היוצרות, עד כדי כך שכיום זה כבר טבעי. הן מדהימות. ויש המון פירגון".

עד כמה יש מקום ליצירתיות השחקנים כיום?

"ב'חפץ', למשל, הבאתי הצעות קיצוניות. מירי נתנה לי לנסות אותן, וזה הלך לכל מיני כיוונים מעניינים. יצאה מזה פוגרה ממש לא שגרתית. עלה רעיון שאעשה את הדמות על גלגיליות. בכל בוקר לקחתי שיעור בגלגיליות. בסוף לא עשינו את זה, אבל זה תרם לתחושה של היצירתיות".

איך את עושה הכנה לתפקיד?

"אני מחפשת השראה. המון השראה. כחודש לפני תחילת חזרות אני מתחילה לראות סרטים בנושא, עם דמויות שיכולות לתת השראה. אני גם הולכת לאודי פרסי, שהוא קואצ'ר של שחקנים, ועובדת אתו לפני כל תפקיד. הוא מרחיב לי את המחשבה. אני גם נדבקת לטלוויזיה. רואה כל מה שניתן. לכל דמות אני לומדת דפוסים חדשים, והופכת אותם לשלי. לאחר מכן הם כבר קיימים בארסנל שלי.

מהם סוגי המחזות שאת מעדיפה?

"אני מעדיפה מחזות קלאסיים. למשל, של איבסן ולורקה, שהם גיבורי הילדות שלי. הייתי רוצה להיות מדיאה, ליידי מקבת'. כששמעתי שהולכים להעלות את 'חפץ', שמעתי את נועם סמל (מנכ"ל הבימה לשעבר) ומשה קפטן מדברים על זה, נכנסתי לשיחה וניסיתי לשכנע אותם שאני מתאימה. קפטן עצר אותי. הוא כבר ידע שנבחרתי לתפקיד".

האם את בוחרת תפקידים?

"תלוי איפה. בתיאטרון קצר קראתי את התפקיד ואמרתי שאני רוצה. בהבימה, המנהל האמנותי והמנכ"ל מחליטים, אבל הם יודעים מה אני אוהבת ומעדיפה. יש הקשבה, אם כי כמובן, אני חלק מלהקה. אין לי בחירה, אבל יש לי השפעה".

שאיפות קריירה? משחק, מחזאות, בימוי, כתיבה?

"אני לומדת עכשיו מחזאות אצל גור קורן, בקורס לשחקנים בשח"ם. זה ממש מעניין. כייף לבנות סצנות, אבל השאיפה שלי היא להמשיך לשחק ולהתפתח במשחק. יש עוד הרבה לאן להגיע. אני בהודיה על מה שיש לי, אבל לא מרגישה שהגעתי למקום אליו אני רוצה להגיע".

אם לא היית שחקנית, מה היית?

"אולי עובדת סוציאלית, או פסיכולוגית. משהו טיפולי. או אמא במשרה מלאה להמון ילדים. אני אוהבת את זה".

אמירה לסיכום?

"אני מקווה שהמלחמה תסתיים במהרה ושבאמת נהיה ב'שש אחרי המלחמה', ונעסוק באמנות בריפוי ואיחוי השברים. ושהחטופים יחזרו כבר".

צילום תמונה ראשית: טל עבודי