שאלון השחקן: עודד מנסטר

השאלון

והפעם עם: עודד מנסטר

עודד עומד להעלות את מופע הסטנדאפ המלא הראשון שלו ב 1.2 בצוותא. כמובן שהוא כבר מופיע כסטנדאפיסט מספר שנים, אך זהו מופע ההשקה המשמעותי שלו. גילוי נאות: עודד הוא הבמאי של ההצגה שכתבתי לה את המחזה, 'השד לא נורא כל כך' שעלה גם הוא בצוותא. כרגע עודד משחק בהצגה 'קזבלן' בהבימה, ב'פנקס הקטן' של אנסמבל אספמיא, ובמספר הצגות ילדים. בשנה האחרונה שיחק גם תפקיד מרכזי בסרט 'הארוחה'.

@ למה הלכת ללמוד משחק?

כשהייתי ילד בן 12 בבני ברק, בבני עקיבא, עליתי בפעם הראשונה על הבמה. כל שבט היה צריך לעשות הצגה קטנה. הדופק שלי היה על 400, אבל כשהתחלתי התאהבתי בקליק הזה ובמחיאות הכפיים. במשפחה אמרו לי תהיה עורך דין או נפח, כמעט הוציאו פשקוויל. למרות שלא הייתי בשום חוג דרמה ולא צפיתי בהצגות, משהו בתוכי אמר לי שזה הדבר בשבילי. המקצוע בחר בי. כבר בשנה האחרונה בצבא שיחקתי וביימתי. אחרי הצבא הלכתי ליורם לוינשטיין, כשהסטודיו שלו היה עדיין בבית שלו. הוא שאל אותי למה אני רוצה להיות שחקן. אחרי שנבחנתי אצלו אמרתי לו, אם לא תקבל אותי עם ישראל יפסיד שחקן. עד היום הוא מזכיר לי את זה.

@ תפקידים בולטים? טייפקאסט?

תפקיד משמעותי ראשון היה בסרט מצויין ונשכח שנקרא 'חובו של אהרון כהן', לצידו של משה איבגי. שיחקתי שם נער חרדי, וזה היה אירוע מכונן מבחינתי. בתיאטרון עשיתי לא מעט, אבל אציין בעיקר את 'חלום ליל קיץ' באנסמבל אספמיא של דליה שימקו. שיחקתי שם את פוק. לשחק את התפקיד הזה של שייקספיר היה מבחינתי ללקק את האצבעות. כל כך נהניתי.

אבל התפקיד הכי משמעותי הוא תמיד זה הבא, זה שמעבר לדלת.

@ מה האתגרים הכי גדולים שלך כשחקן?

ללמוד בעל פה. עם השנים הקושי ללמוד טקסט גדל. אני חורק שיניים ולומד. יש גם קושי בדימוי השחקן בתרבות הישראלית. בתפישה הישראלית משחק זה מותרות. עכשיו, בתקופה שמאז 7.10, הופעתי כמה עשרות פעמים מול מפונים והרגשתי את חשיבות העיסוק שלי, אבל ביומיום אני שומע לעתים: לך למצוא עבודה אמיתית, נורמלית. זה חורה לי.

@ מה תפקיד הבמאי מבחינתך?

אני כשחקן אוהב דיאלוג פורה עם במאים, אבל מקבל את זה שהבמאי הוא זה שרואה, בסופו של דבר, את כל הפסיפס. אני אוהב לתת גם את האינפוט שלי אבל אבל תמיד אקבל את החלטתו של הבמאי. יש אינטרס משותף של השחקנים והבמאי, שההצגה תצליח. כשיש פינג פונג ובריינסטורמינג, כמו שקורה באנסמבל, זה אידיאלי מבחינתי.

@ איך אתה מכין את עצמך לתפקיד?

משחק מבוסס על זיכרון חושי. אם אני מקבל סצינה שמתכתבת עם משהו שעברתי, כמו יתמות, אני מתחבר לרגע הרגשי שלי. אם זה תפקיד שאני לא מכיר, אני קורא, מרחיב את הידע שלי, ובדיאלוג עם הבמאי אני רואה ומתחקר, אבל תמיד משאיר כעשרים אחוז של חוסר ידיעה, משהו שלא סגור עד הסוף. משאיר משהו לרגע עצמו.

@ מהם סוגי תפקידים שאתה מעדיף?

אין לי העדפה. לאחרונה אני אוהב בעיקר קומדיה, אני עובד קשה ורוצה ליהנות ולצחוק. כרגע אני מעדיף את האסקפיזם. יש מקום לדרמה אבל הקומדיה נותנת גבולות יותר רחבים. כולנו ילדים של החיים, ושם הילד שבי יוצא החוצה.

@ מהו תפקיד השחקן כשותף ליצירה?

אני פחות אוהב את היצירה המשותפת מאפס, מעדיף כשיש גרעין דרמטי מבוסס. כשיש גרעין כזה אני מאוד אוהב לקחת חלק בהתפתחות היצירה. זה מה שקורה עם האנסמבל של דליה שימקו. שחקן בא עם המקום והזיכרון שלו. זה מרחיב ופותח. אני אומר, אם אין הרבה כסף במקצוע, לפחות נהנה בו, וזה מאוד מהנה.

@ רפרטוארי או פרינג' ולמה?

כרגע אני גם בהבימה, ב'קזבלן', וגם בפרינג' עם 'פנקס הקטן' של אנסמבל איספמיא. יש משהו בפרינג' שיש בו יותר 'מותר', הגבולות יותר רחבים. הרפרטוארי הרבה יותר מוגבל. ההרגשה היא שבפרינג' אפשר לעשות הרבה יותר אמנות.

@ בחירת תפקידים?

אני לא מאלה שבוחרים. לפעמים אני אומר לא, אבל באמת לעתים רחוקות מאוד. צריך להתפרנס. מצד שני, אני משחק כבר הרבה שנים ואלה שפונים אלי כבר יודעים אלו תפקידים מתאימים לי.

אני כבר 25 שנים שחקן ומתפרנס רק מזה. זאת זכות גדולה, לחיות עם התשוקה הזאת למשחק, עם האהבה שלי למקצוע. אני פשוט אוהב את מה שאני עושה.

@ מהן שאיפות הקריירה שלך?

במהלך הקריירה שלי נגעתי בכל, במשחק ובבימוי. בשנים האחרונות התחלתי לעשות סטנדאפ. לדעתי זוהי האמנות הכי קשה שיש, הכל חשוף, צריך רמת ריכוז הכי גבוהה. גיליתי עולם מדהים ואני נהנה מכל שנייה. ביסודי אני אדם ביישן ופה אני חייב לעמוד מול קהל לגמרי לבדי. עכשיו אני יוצא עם הופעה משלי, ואני לומד כל הזמן. אני מתחיל להתפרנס מזה עכשיו ואני אסיר תודה על המתנה הזאת שנתתי לעצמי.

@ אם לא היית שחקן, מה היית?

אני חושב שהייתי פסיכולוג. אני אוהב אנשים, ולהקשיב להם. אני בן אדם של בני אדם.

צילומים: לירז מנדל