שורה בתמונע

רועי יוסף הוא יוצר גאון. הוא לא חושש מעיסוק וטיפול בנושאים הקשים ביותר והוא מטפל בהם ביד אמן, יד יצירתית, בעזרת עין בוחנת, שמסוגלת להעמיק מחד ומאידך, לראות את הדברים בפרספקטיבה. הוא נע בין שתי נקודות המבט הללו, לאחר שקרב את עצמו והרחיק עצמו ממאורעות משמעותיים בחברה הישראלית שחווה על בשרו. לא לחינם זכה לאחרונה בפרס רוזנבלום לאמן מבטיח. נכונו לרועי עוד גדולות, ואני מהמרת שהן תתרחשנה לא רק בזירת הפרינג', למרות שהוא מעולה בה. היכולות שלו יביאו אותו, בהכרח, לתיאטרון הרפרטוארי, שלא יכול להתעלם יותר מהכישרון הענק הזה.

זוהי פעם ראשונה בחיי כמבקרת שאני שרה שיר הלל כזה ליוצר, ולטעמי, אי אפשר אחרת. לאחר שצפיתי אמש בשורה, ההצגה השנייה שלו שראיתי, הבנתי שרועי הוא אכן מהמבטיחים ביוצרים הצעירים שיש לנו כיום בארצנו. לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת לעמוד בהצגה הזאת, לכן ויתרתי על האפשרות לצפות בה כשעלתה, לראשונה, בפסטיבל ישראל, וגם כשהיתה חלק מהתוכנית של פסטיבל תמונע. רק אחרי שראיינתי אותו לרגל קבלת פרס רוזנבלום, והוא סיפר לי על יצירת ההצגה ראיון עם רועי יוסף, יוצר 'שורה' – בילוי נעים, החלטתי להתנסות בצפייה.

שורה. אחד מהזכרונות הכואבים של החברה הישראלית. הסמל לאזלת היד של השבעה באוקטובר, של הגופות שמובלות למקום, בזו אחר זו, בשורה אינסופית, גופות של ילדים, נשים, גברים. גופות ניתנות לזיהוי וכאלה שאינן ניתנות לזיהוי, שיש צורך באמצעים מיוחדים לזהותן, אחד המקומות הנוראים ביותר שהוא תולדה של הטבח שעברה מדינת ישראל.

רועי מביא לנו את הצד השני. את האנשים שהיו שם, אלה שעבדו שם, ללא לאות, בשינוע, בזיהוי, בטיפול בגופות ובלוגיסטיקה שמסביב. חתך של אנשים מכל החברה הישראלית שהגיעו לשם. אנשי מצ"ח, מילואימניקים, חיילים, שוטרים, פקידים ממשרדי ממשלה שונים, יהודים, דרוזים.

רועי התחיל לעשן שם, בגיל שלושים. הוא התחיל לעשן בגלל הריח הנורא. ואולי גם בגלל המתח הנפשי שהיה שרוי בו, שהאמצעים הרגילים שהוא מכיר ומשתמש בהם כדי להתמודד עם לחצים כבר לא הספיקו. אבל רועי עוסק בעיקר בפעולות. ההצגה שלו, שאותה הוא כתב, ביים, והוא גם משחק בה, מלאה בפעולות. הפעולות הן דרך ההתמודדות. צעדת העגלות, הקיקלמות (מהמחזאות היוונית, עגלות המוות), רחיצת העגלות, השחקנים נכנסים ויוצאים ללא הרף. העשייה היא הדרך שהוא מציע לנו להתבוננות במה שהיה שם.

חברו הדרוזי, שחאדה, אומר לו שהכתיבה שלו היא המחשבות שלו. נראה שהכתיבה היא הדרך לברוח מהמחשבות. הכתיבה היא עוד פעולה, פעולה שהוא בקי ורגיל בה, כלי עזר להתמודד עם מה שרואות עיניו. הוא לא כותב מחשבות. הוא כותב מה שהוא רואה. כאמור, את הפעולות, וגם כל מה שעמיתיו לעבודה הסיזיפית הנוראה הזאת אומרים. הוא מלקט את כל אלה בדרכו היצירתית, והוא מביא אותן אלינו בדרך אסתטית מאוד, אך הדברים הם לא ברמת הניתוח של מחשבות. אין בהם ראייה פילוסופית של העולם ושל החיים, אין בהם ניתוח של הרגשות. הדברים הם פשוט, כפי שהיו, עד כמה שאדם אחד יכול להביא בצורה אובייקטיבית את פעולותיו והגיגיו של אדם אחר. וזה מספיק. יש בכך כוח עצום. דווקא מחשבות על, במקרה הזה, הן חזקות פחות מדיבורים 'יומיומיים' של האנשים שהיו שם, וסיפרו על עצמם, על חייהם, על משפחותיהם ועל מה שעברו.

יש בהצגה כמה רגעים חזקים במיוחד. אחד שמציג בפנינו את התופת, של נהג המשאית שהגיע לרעים ולאורים, וגם לבארי, בזמן ההתרחשויות, והזוועות שראה בדרך. זהו תיאור שאינו ייחודי להצגה, שמענו כמותו לרוב, אבל פה הוא ממחיש את גודל הזוועה, בפרספקטיבה של העשייה שמובאת אלינו, שמתנרמלת לנגד עינינו, כמו העשייה של צוות רפואי, שמרחיק את עצמו מייסורי המטופלים כדי שיוכל להמשיך בעבודתו לאורך זמן. ההתנרמלות הזאת מגיעה לשיא כאשר האנשים בשטח חוגגים מסיבת אירוסין לאחת מהן, שעומדת להתחתן. הם רוקדים ושרים, ומרימים כוסיות לחיים. כל זה נראה ממש נורמלי, לאחר שגם אנחנו רואים את הסיטואציה דרך עיניהם של האנשים שהיו שם ועסקו במלאכה.

מעניין התפקיד שלקח על עצמו רועי בהצגה. הוא עובר מתפקיד 'אני' אותו הוא מגלם בסצינת הפתיחה, ומעביר את תפקידו שלו, כדמות המרכזית וכמספר, לשחקן אחר, שחר נץ, והוא עצמו הופך לדמות שעומדת, ורוב הזמן מתבוננת בנעשה, מלמעלה. אנלוגיה לדרך ההתמודדות שלו עם מה שעבר, התפקיד שלקח על עצמו כרשם ההיסטוריה של שורה.

ולאחר ככלות הכל, יש בהצגה הרבה יותר מכתיבת ההיסטוריה. באמצעים דרמטיים, אסתטיים מאוד, מביא אותנו רועי גם לחשוב. לחשוב על הגופות שבתוך השקים שלהם שנראות כעננים, דימוי שהוא משאיל לנו כצופים, לחשוב על השבעה באוקטובר מזוויות אחרות, אולי גם מהזווית של השיר 'ימים לבנים', לחשוב על אנשים שעבדו לצידו, אותם אנשים שההצגה, כפי שסיפור לי בראיון, נעשתה בעיקר בזכותם ועבורם.

הפקת מקור של אנסמבל תמונע בשיתוף עם פסטיבל ישראל לפסטיבל

מאת ובבימוי: רועי יוסף // דרמטורגיה: איתי דורון // ליווי אמנותי: ד"ר ארז מעין-שלו ומיכל ואעקנין // ייעוץ אמנותי: נאוה צוקרמן // עוזרת במאי ומפיקה בפועל: מור חסן // ניהול הצגה: נועם צפתי // עיצוב תפאורה: זוהר שואף // עיצוב אלמנטים: אריאל טל ארביב // עיצוב תלבושות: דניאל קפלן // עיצוב סאונד: ניר ג׳ייקוב יונסי // עיצוב תאורה: יאיר סגל // ליווי הכתיבה: ג'ייסון דנינו הולט // הדרכת מקהלה: עידית אשל // שחקנים: שחר נץ, מוראד חסן, אייל נחמיאס, נעמי אורן, אורי דב יוסף בלופרב/גלי פרנק, דורית דורה שלו, אילן זכרוב, יובל קנין נחמיאס, רועי יוסף

לפרטים ומועדים נוספים בתמונע:

שורה