שייקספיר אז וכיום. כתבה רביעית בסדרה

הסמוראים, המהרג'ות והקיבוצניקים: כיצד הפך שייקספיר לאזרח העולם

יש משהו כמעט בלתי נתפס במסעו של ויליאם שייקספיר בעולם. מחזאי שפעל בלונדון של סוף המאה השש עשרה, כתב עבור קהל אנגלי, עסק במלכים אנגלים, בדוכסים איטלקים ובנסיכים דנים, והשתמש בשפה שהייתה לעיתים מקומית מאוד ולעיתים אפילו גסה ועממית, הצליח להפוך ליוצר שמוצג כיום כמעט בכל מדינה על פני כדור הארץ.

אין כמעט שפה שלא תורגם אליה, אין כמעט תיאטרון שלא העלה אותו, ואין כמעט תרבות שלא אימצה לפחות אחד ממחזותיו והפכה אותו לשלה.

זהו הישג שאין לו כמעט תקדים בתולדות התרבות.
אבל הדרך שבה זה קרה מעניינת עוד יותר מן העובדה שזה קרה.

שייקספיר לא כבש את העולם משום שכולם החליטו לכבד את התרבות האנגלית. הוא כבש את העולם משום שכל תרבות הייתה משוכנעת, באופן כמעט מוזר, שהוא כתב עליה.

המתנה שהביאה האימפריה הבריטית, והעולם סירב להחזיר

אי אפשר להבין את הפיכתו של שייקספיר ליוצר עולמי מבלי לדבר על האימפריה הבריטית.
במאה התשע עשרה שלטה בריטניה על כרבע מאוכלוסיית העולם. יחד עם הפקידים, החיילים, המורים והמיסיונרים הגיעו גם השפה האנגלית וספרות החובה שלה.
שייקספיר היה בראש הרשימה.

ילדים למדו את המלט בהודו, את מקבת בניגריה ואת יוליוס קיסר בקניה. מבחינת השלטון הבריטי הייתה לכך מטרה ברורה: ליצור אליטה מקומית שתכיר את התרבות הבריטית ותזדהה עמה.

אלא שההיסטוריה אוהבת אירוניה.
במקום להפוך לכלי של שליטה תרבותית, הפך שייקספיר לכלי שבאמצעותו תרבויות מקומיות יכלו לדבר על עצמן, ולעיתים אף למתוח ביקורת על השלטון הבריטי עצמו.
הקולוניאליזם ייצא את שייקספיר לעולם. העולם בתורו החליט לעשות איתו כרצונו.

שייקספיר פוגש סמוראים

אולי הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא יפן.
כאשר תיאטרון מערבי החל להגיע ליפן במאה התשע עשרה, התברר במהירות שהמחזות השייקספיריים משתלבים באופן מפתיע במסורות המקומיות.
הכבוד, הנאמנות, הנקמה, חובת הבן כלפי אביו והמחויבות לאדון היו ערכים שהקהל היפני הכיר היטב.
הבמאי אקירה קורוסאווה היה זה שהוכיח לעולם עד כמה ההתאמה הזו עמוקה.

בסרט כס הדמים הפך מקבת למצביא סמוראי בעולם של ערפל, יערות ורוחות יפניות. שנים לאחר מכן יצר קורוסאווה את ראן, שבו הפך המלך ליר לשליט פיאודלי מזדקן שממלכתו מתפוררת לנגד עיניו.

באופן מדהים, המעבר מסקוטלנד הפיאודלית ליפן של הסמוראים הרגיש כמעט טבעי לחלוטין.
למעשה, היו צופים רבים שהרגישו שמקבת תמיד היה אמור להיות סמוראי.

בוליווד מגלה את הטרגדיה

אם יפן מצאה בשייקספיר את הסמוראי, הודו מצאה בו את המלודרמה.
הקולנוע ההודי אימץ את שייקספיר בהתלהבות כמעט חסרת גבולות. אהבות אסורות, משפחות מסוכסכות, פוליטיקה, נקמה ובגידות התאימו באופן מושלם למסורת הסיפור ההודית.

הבמאי וישאל בהרדווג' יצר טרילוגיה של עיבודים שהפכה לקלאסיקה בפני עצמה. מקבול העביר את העלילה לעולם המאפיה במומבאי. אומקרה הפך את אותלו לסיפור פוליטי במדינת אוטר פראדש. היידר העביר את נסיך דנמרק אל תוך הסכסוך בקשמיר.

הקסם היה בכך שהסיפורים לא נראו כתרגום של שייקספיר להודו. הם נראו כאילו שייקספיר נולד בהודו מלכתחילה.
אפריקה מחזירה מלחמה שערה

אם יש מקום שבו עבר שייקספיר טרנספורמציה פוליטית עמוקה במיוחד, הרי שזו אפריקה. במשך שנים לימדו אותו כחלק ממערכת החינוך הקולוניאלית. עבור תלמידים רבים הוא סימל את התרבות של הכובש.
אלא שמחזאים ובמאים אפריקאים החלו להשתמש באותם מחזות בדיוק כדי לעסוק בשאלות של עצמאות, שלטון ושחיתות. מלכים מושחתים, יורשים תאבי כוח ומאבקים על ירושה פוליטית נראו לפתע מוכרים מאוד גם מחוץ לאירופה.

במדינות שונות הועברו העלילות לכפרים אפריקאיים, לשבטים מקומיים או למדינות שזה עתה זכו בעצמאות.
המסר היה ברור: הכוח משחית באותה מידה בלונדון, בלגוס ובניירובי.

רוסיה, פולין ומזרח אירופה

גם במזרח אירופה מצאו בשייקספיר בן ברית פוליטי.
בתקופות של משטרים סמכותניים אפשר היה לדבר באמצעותו על נושאים שאסור היה להזכיר במפורש.
כאשר הועלה מקבת, הקהל לא התקשה לזהות את הרודנים המקומיים.

כאשר עלה יוליוס קיסר, אפשר היה לדון בשאלות של הפיכה, נאמנות ומאבק בשלטון מבלי להזכיר את המציאות במפורש.
כך הפך מחזאי אנגלי בן ארבע מאות שנה לאחד הכלים המתוחכמים ביותר של תיאטרון פוליטי.

ומה עם ישראל?

גם בישראל עבר שייקספיר מסע מרתק.
עוד בתקופת היישוב נתפסה העלאת שייקספיר כסימן להשתייכות לתרבות האירופית הגבוהה. התיאטרון העברי הצעיר רצה להוכיח שהוא מסוגל להתמודד עם פסגות התרבות העולמית, ושייקספיר היה המבחן האולטימטיבי.
בהמשך השתנה היחס.

במאים ישראלים החלו להעביר את מחזותיו אל המציאות המקומית. סכסוכים משפחתיים הפכו לסכסוכים פוליטיים, מאבקי ירושה קיבלו משמעות ציבורית, ודמויות של מלכים ומצביאים החלו להזכיר במפתיע פוליטיקאים מקומיים.
לא פעם נדמה היה שהמרחק בין חצר המלוכה של המלך ליר לבין ישיבת ממשלה סוערת קטן מכפי שנדמה.
גם שאלות של זהות, דת, מיעוטים ואלימות פוליטית מצאו בשייקספיר בית טבעי למדי.

מדוע זה עובד שוב ושוב?
זו השאלה הגדולה.
מדוע אפשר להעביר את רומיאו ויוליה מוורונה לניו יורק, מטוקיו לרמאללה או ממומבאי ליוהנסבורג ועדיין לקבל את אותו סיפור?

התשובה טמונה אולי בכך ששייקספיר כמעט ואינו כותב על מוסדות אלא על בני אדם.
אהבה אסורה. שאפתנות פוליטית. קנאה. פחד. רצון בכוח.
יחסים בין הורים לילדים. קונפליקטים בין חובה לרגש.
אלה חומרים אנושיים בסיסיים שאינם שייכים לתרבות אחת בלבד. הם שייכים לכולנו.

שייקספיר כדרכון תרבותי

במשך מאות שנים ניסו מדינות שונות לטעון ששייקספיר שייך להן. הבריטים ראו בו סמל לאומי. האמריקאים הפכו אותו לחלק מהקאנון שלהם.
הודים, יפנים, אפריקאים וישראלים אימצו אותו בהתלהבות.
אלא שאולי האמת פשוטה יותר. שייקספיר אינו שייך עוד לאנגליה. הוא אינו שייך אפילו לתיאטרון.
הוא הפך לשפה בינלאומית של סיפורים, לדקדוק משותף של רגשות אנושיים.
ייתכן שזו הסיבה שבכל פעם שמעלים אותו במקום חדש בעולם מתרחשת אותה תופעה מוזרה: הקהל יוצא מן האולם בתחושה ששייקספיר כתב את המחזה הזה במיוחד עליו.

במאמר החמישי והאחרון בסדרה ננסה לענות על השאלה האחרונה שנותרה פתוחה: מה יקרה לשייקספיר בעתיד? האם בינה מלאכותית תכתוב שייקספיר חדש, והאם המחזאי הגדול בהיסטוריה ישרוד גם את המהפכה הטכנולוגית של המאה העשרים ואחת?