יוני 2, 2026
הסרט "תל אביב ביירות" של הבמאית מיכל בוגנים הוא מהסרטים שקשה מאוד לצאת מהם אדישים. עבור קהל ישראלי, במיוחד בשנת 2026, מדובר בצפייה מטלטלת רגשית.
לא בגלל סצנות מלחמה גרנדיוזיות או מניפולציות קולנועיות, אלא דווקא משום שהסרט מכריח אותנו להביט בעצמנו במראה היסטורית ולא תמיד נעימה. הוא מחזיר אותנו למלחמת לבנון, ליחסים המורכבים עם הנוצרים בדרום לבנון, לנסיגה, ולתחושת חוסר התוחלת שממשיכה לרדוף את המציאות הישראלית גם היום.
זהו סרט על אנשים קטנים שחיים בתוך אירועים גדולים מהם. אנשים שמנסים להמשיך לחיות כאשר אם נהרגת, כאשר אב נעדר שוב ושוב בגלל השירות בלבנון, כאשר ילדים גדלים בתוך חרדה מתמשכת, וכאשר המלחמה חודרת לכל פינה בחיים עד שהעיוות נעשה כמעט טבעי.
הסרט אינו עוסק רק בלחימה עצמה אלא במחיר הנפשי והאנושי שהיא גובה לאורך שנים.
הסרט בנוי כמארג של כמה סיפורים ודמויות, כאשר במרכזו שתי נשים, ישראלית ולבנונית, שחייהן נשזרים על רקע שנות המלחמה והכיבוש בדרום לבנון. האחת היא מרים, בגילומה של שרה אדלר, והשנייה היא אישה לבנונית שחייה מתנהלים בתוך כאוס פוליטי וצבאי שאין לה שליטה עליו.
סביב שתי הדמויות הללו נבנות עלילות משנה רבות: משפחות שמתפרקות, ילדים שגדלים בצל טראומה, חיילים שחוזרים ונשלחים שוב ללבנון, ונוצרים לבנונים ששיתפו פעולה עם ישראל ומוצאים את עצמם לכודים בין שני עולמות.
7
אחת הדמויות הכואבות ביותר היא הבן החייל, צעיר שאמו לא רצתה שיתגייס, אך המציאות הישראלית דוחפת אותו כמעט באופן בלתי נמנע אל תוך המערכת הצבאית.
הסרט מציג היטב את האבסורד שבחיי היומיום בזמן מלחמה. הדמויות מנסות להמשיך לחגוג, להתאהב, לגדל ילדים ולנהל בית, בזמן שסביבן הכול מתפורר. זוהי מלחמה שנעשית חלק בלתי נפרד מהשגרה, ודווקא הנורמליזציה הזאת הופכת את הסרט לכל כך כואב.
אחד האלמנטים החזקים ביותר בעלילה הוא ההצצה לצד הלבנוני. הסרט אינו מסתפק במבט ישראלי פנימי אלא מנסה להראות גם את חייהם של האנשים בלבנון, במיוחד הנוצרים שחברו לישראל ושילמו על כך מחיר כבד. אלו אנשים שחיים במעין שבי בין שני צדדים לוחמים, בעוד שהמלחמה עצמה כלל אינה באמת שלהם.
המרכז הרגשי של הסרט הוא ללא ספק שרה אדלר. אדלר עושה כאן עבודה מדויקת ומאופקת מאוד. היא אינה משחקת את הכאב בצורה מוחצנת אלא דרך שתיקות, מבטים ועייפות שמורגשת בכל תנועה שלה. הדמות שלה חיה בתחושה מתמדת של חרדה ואובדן, ואדלר מצליחה להעביר זאת בלי לגלוש למלודרמה בדרך כלל.
זהו משחק שמבוסס על איפוק. דווקא משום שהיא כמעט אינה מתפרקת על המסך, הכאב שלה נעשה אמין יותר. היא מגלמת אישה שכבר התרגלה לחיות בצל מלחמה, אבל עמוק בפנים ברור שהמחיר הנפשי הולך ומצטבר.
גם השחקנים שמשחקים את הלבנונים מצוינים, בעיקר משום שהסרט מאפשר להם להיות בני אדם מלאים ולא רק "ייצוג של האויב". יש כאן רגעים קטנים של אנושיות, פחד, אהבה ועייפות שמעניקים לסרט עומק רגשי אמיתי.
מערכת היחסים בין הדמויות הישראליות והלבנוניות היא אולי ההישג הגדול ביותר של הסרט. אין כאן ניסיון נאיבי למחוק את הפערים או את השנאה, אבל כן יש הכרה בכך שמשני הצדדים חיים בני אדם שנפגעים שוב ושוב ממעגל האלימות.
מיכל בוגנים מביימת את הסרט מתוך מבט כמעט מלנכולי על ההיסטוריה. היא אינה מנסה ליצור סרט מלחמה קצבי או הירואי אלא קולנוע איטי, מתבונן ועצוב מאוד. התחושה היא של זיכרון מתמשך, של פצע שמעולם לא נסגר.
אחד הדברים המרשימים בבימוי הוא הדרך שבה בוגנים מציגה את חוסר התוחלת של המלחמה. אין כאן ניצחון ואין הכרעה. כל הצדדים מפסידים משהו. הישראלים מאבדים ילדים וחיים בתוך פחד תמידי, הלבנונים מאבדים את בתיהם ואת יציבותם, והנוצרים ששיתפו פעולה עם ישראל נותרים מופקרים כאשר המציאות משתנה.
הבימוי גם מצליח להמחיש כיצד מלחמה משנה לא רק חיים אלא גם נפש ותודעה. הדמויות נעות בעולם עייף, מותש, כאילו הן כבר אינן מאמינות באמת שמשהו יכול להשתנות.
הסרט מקבל עוצמה נוספת כאשר צופים בו בשנת 2026. קשה להתעלם מהתחושה שההיסטוריה חוזרת על עצמה, ושגם היום ישראל עדיין נמשכת שוב ושוב אל תוך אותו בוץ לבנוני. בוגנים אינה אומרת זאת ישירות, אבל הצל של ההווה מרחף מעל כל הסרט.
הצילום של הסרט יפהפה ומכאיב בו זמנית. הים, הרחובות, הבתים והפנים העייפות יוצרים תחושה ששני הצדדים חיים למעשה בתוך אותה טרגדיה אזורית.
המצלמה מתעכבת על רגעים קטנים ושקטים. דווקא הרגעים הללו מספרים את הסיפור האמיתי של המלחמה, לא הקרבות אלא ההמתנה האינסופית לפעם הבאה שהאלימות תתפרץ.
יש בסרט אווירה כמעט חלומית לעיתים, כאילו הכול מתרחש בתוך זיכרון רחוק. אבל הזיכרון הזה ממשיך לרדוף גם את ההווה.
"תל אביב ביירות" הוא סרט ששובר את הלב לא רק בגלל סופו הטראגי אלא בעיקר בגלל התחושה שאין בו שום נחמה. הוא אינו מציע פתרונות ואינו מאמין באמת בהכרעה צבאית או פוליטית.
זהו סרט על אנשים שנתקעו בתוך מלחמה גדולה מהם. ישראלים, לבנונים ונוצרים שמנסים לשרוד בתוך מנגנון היסטורי אלים שחוזר על עצמו שוב ושוב.
הדבר המייאש ביותר הוא התחושה שהסרט אינו עוסק רק בעבר. כאשר צופים בו בשנת 2026, קשה שלא לחשוב עד כמה המציאות הישראלית עדיין כלואה באותם פחדים, אותן מלחמות ואותו בוץ לבנוני שמסרב להיעלם. אגב, באופן אבסורדי הסרט לא מתרחש כלל בתל אביב ובביירות, אך הסימבוליות מובנת.
קשה לצפות ב"תל אביב ביירות" בשנת 2026 בלי תחושת מחנק. הסרט אמנם מביט לאחור, אל שנות מלחמת לבנון והנסיגה, אך המציאות הנוכחית חודרת אליו בלי הפסקה. אנחנו צופים בסיפור היסטורי לכאורה, ובו בזמן מבינים עד כמה ההווה הישראלי עדיין לכוד באותו בוץ לבנוני, באותם פחדים, באותן אשליות של הכרעה צבאית.
"תל אביב ביירות" הוא סרט קשה לצפייה דווקא משום שהוא אינו מתלהם. הוא לא מחפש לזעזע דרך אלימות או מניפולציות רגשיות, אלא דרך ההכרה האיטית בכך שכל הצדדים במלחמה הזאת איבדו משהו מעצמם.
הוא מציג ישראלים, לבנונים ונוצרים החיים בתוך מנגנון היסטורי עצום מהם, כזה שאיש אינו באמת מצליח לשלוט בו או לנצח אותו.
ובשנת 2026, כאשר נדמה שגם ההווה שלנו שוב נמשך אל תוך אותה ביצה לבנונית, הסרט מקבל משמעות כמעט בלתי נסבלת. לא רק כסיפור על מה שהיה, אלא כתזכורת מייאשת לכך שאולי עדיין לא למדנו דבר.
בימוי ותסריט: מיכל בוגנים
צילום: אקסל שנפאט
עריכה: אן וייל קוטלארסקי
מוזיקה: אבישי כהן
שחקנים ראשיים:
שרה אדלר
זלפה סרה
שלומי אלקבץ
סופיה אסעדי
אבישי כהן
יעל אבקסיס
גולשיפתה פרהאני
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©