אוגוסט 12, 2026
העונה החדשה שנפתחה לאחרונה במוזיאון חיפה כוללת שש תערוכות שונות שמזמינות את הקהל למסע שחוצה גבולות של זמן, חומר ותודעה.
האוצרים שמאחורי הקסם הזה הם: ד"ר אתי גלס גיסיס באוצרות התערוכה המרכזית, עדי לם באוצרות התערוכות של ליאן שרקייה ואתי לוי, ורן הלל מנהל האוספים של מוזיאוני חיפה, עם סגניתו ניקה טולסטוב שמביאים את עולמו של מאנה כץ אל לב המוזיאון.
בכניסה למוזיאון מקדמות את פני הבאים עבודותיה של דבורה מורג, המציבות מיד את סוגיית החומר, הקו והמרחב כפתח למסע כולו. התערוכות הללו אינן עומדות בחלל ריק; הן משוחחות זו עם זו, מעמתות את העבר עם ההווה, ובודקות את גבולותיה של היצירה האנושית מול השאלות הבוערות ביותר של היחיד והחברה.
מבט רחב על אולמות המוזיאון חושף פסיפס עשיר במיוחד. לצד תערוכה קבוצתית רחבת היקף, ולצידן מוצגות שתי תערוכות יחיד של אמניות עכשוויות המביאות קול ייחודי ורענן, תערוכה היסטורית המוקדשת למאנה כץ ולווירטואוזיות של עולמו, תצוגת קבע מרתקת מתוך אוסף המוזיאון העשיר, וגלריה ייעודית המזמינה את המשפחות והמבקרים לקחת חלק פעיל בחוויית היצירה. על פניו,
מדובר באוסף של נקודות מבט שונות בתכלית. אמניות ואמנים עוסקים בקו ובחוט הדקיק שבין מציאות לדמיון, אחרים יוצאים למסע שורשים כואב אל עבר הזיכרון המשפחתי והעירוני, יש מי שצוללים אל מעמקי הטקסטים הקדומים והאות העברית, ויש מי שמחזירים אל קדמת הבמה את נגני הכליזמר ואת הדימוי של עולם יהודי שלם שנחרב ונבנה מחדש.
אולם ככל שמעמיקים בהתבוננות ונעים בין החללים, מתברר שהחיבור בין התערוכות אינו מקרי כלל ועיקר. שוב ושוב חוזרות ועולות אותן שאלות יסוד על מקום, זיכרון, גוף, זהות, שפה, והיכולת הפלאית של יצירת האמנות לשמר דבר מה שכבר איננו פיזית בעולם.
במובן עמוק זה, המוזיאון אינו מבקש לבחון רק יצירות אמנות מוגמרות, אלא את עצם פעולת הזיכרון האנושית. הוא שואל כיצד הזיכרון נאחז בחומר, איך ההיסטוריה נצרבת בגוף האדם, וכיצד עיר כמו חיפה מהווה מצע חי ובועט שעליו נכתבות תולדות האמנות המקומית פעם אחר פעם.
התערוכה המרכזית והרחבה המוצגת בעונה זו נקראת 'לחצות את הקווים מקו ועד חוט'. היא מציעה לצופים מסע מרתק שיוצא מן האלמנט הבסיסי והראשוני ביותר של עולם הרישום, הלא הוא הקו.
אלא שבעיניה החדות של האוצרת דוקטור אתי גלס גיסיס, קו הוא אף פעם לא רק קו טכני על גבי נייר לבן. הוא יכול לשמש כגבול מפריד, כמסלול תנועה פתלתל, כעקבה נסתרת, כחיתך חד, כאופק רחוק, כביטוי של גוף חי או ככתב סתרים. קו מסוגל לחבר בין שתי נקודות מרוחקות, אך בו בזמן הוא יודע להפריד ולחצוץ בין שני מרחבים זרים.
הוא יכול להיות מוחשי ופיזי לחלוטין, כמו חוט טקסטיל גולמי שנשזר ביד אמן, או דמיוני לחלוטין, כמו קו האופק הנעלם אל מעבר להרים.
חללי התערוכה בנויים כמארג מורכב של קווים, עקבות וחוטים, המאורגנים תחת מטפורות עמוקות כמו קו הזמן, קו האופק, חוט וזהות, קו של סיפור, חוט הזיכרון, קווי הפרדה ומחיקה, קווי גוף וקו החיים.
ריבוי הרבדים הזה מאפשר לאוצרת לכנס תחת קורת גג אחת אמנים שונים זה מזה בתכלית שינוי, המביאים עמם קולות, שפות אמנותיות ורקעים מגוונים.
בין האמנים המשתתפים בתערוכה אפשר למצוא את דבורה מורג המציגה בכניסה, יעל שילה, עפרי כנעני, פואד אגבאריה, פריד אבו שקרה, נעה יקותיאלי, פאטמה שנאן, שגית זלוף נמיר, פני הס יסעור, סמאח שחאדה, פאטמה אבו רומי ועוד רבים וטובים. לצדם מוצגות עבודות מופת של אמנים ותיקים שנוצרו בידי אמן ושמורות בקפידה באוסף מוזיאון חיפה, בהם נלי אגסי, מרים כבסה, יהושע נוישטיין, אביבה אורי ויוכבד ויינפלד, לצד יוצרים בינלאומיים המרחיבים את נקודת המבט.
היופי הגדול של תערוכה זו טמון בעובדה שהיא אינה מנסה ליישר קו או לטעון שכל היוצרים אומרים את אותו הדבר בדיוק. להיפך.
היא משתמשת במכנה הצורני המשותף כדי להוכיח עד כמה אותו קו בסיסי מסוגל לשאת מטען עצום של משמעויות סותרות ומשלימות. אצל יוצר אחד הקו הופך לפעולה גופנית אינטנסיבית המותירה את רישומה בחומר. אצל יוצרת אחרת הוא מתגלם כנשא של זיכרון רחוק. במקום אחר הוא מתפקד כגבול גיאוגרפי או נפשי, ובהמשך הוא פושט צורה ולובש צורה ככתיבה רגשית.
כאשר הקו מצליח לצאת מן הדו מימד של דף הנייר ולהפוך לחוט תלת ממדי התלוי בחלל, היחסים הרגילים מתהפכים והופכים לדבר שאפשר כמעט לתפוס ולמשש בידיים. תפיסה זו מהווה את הלב הפועם של העונה כולה, שבה דברים מופשטים מקבלים לפתע נפח חומרי של ממש.
אם התערוכה הקבוצתית מתחילה מן הקו המופשט, הרי שהתערוכה האישית של האמנית ליאן שרקייה, באוצרותה של עדי לם, נולדת מקו אחר לגמרי, והוא הקו הביוגרפי והמשפחתי. בחממת מוזיאון חיפה מוצגים מדי שנה שבעה או שמונה פרויקטים, ומתוכם חלק מגיעים למוזיאון כתערוכות יחיד. עדי אומרת: אנחנו מחפשים פרויקט יותר בשל, ובמקרה של ליאן, האמנית גם עוסקת בואדי ניסנאס. ליאן היא צלמת אבל גם אמנית פרפורנס ומיצג הלומדת כעת לתואר שני, והיא מביאה עמה מבט ייחודי ורגיש.
היצירה נולדה כאשר ליאן ביקשה לעשות פרויקט המשך אחרי עבודה קודמת במדרשה בבית ברל שבה יצרה קופסה עבור סבא שלה שנפטר.
היא יצרה קופסה עבור סבתה סאמיה בעודה בחיים, קופסה שתאגד את זיכרונותיה של אישה שנולדה בחיפה בשנת 1946 ועזבה אותה לג'ת בעקבות נישואים, וגם ליאן עצמה חיה שם. לסבתא אין הרבה תמונות, ולכן היא מספרת לליאן על ואדי ניסנאס, וליאן מתחילה לשוטט באזור, נמשכת אליו, מדברת עם אנשים ומצלמת. שוטטות של תיירת בעלת מבט חיצוני.
הטכניקה מבוססת על קרטון רגיל הלוקח את צורת הקופסה ומדפיסה עליה בדיוק כמו קופסת הסבא, דבר הממחיש כיצד הזיכרון הוא דבר סובייקטיבי לחלוטין. החקירה של סיפור הסבתא נותנת לה להבין דברים על עצמה, והופכת לסיפור של עקירה.
חיפה מוצגת כעיר ליברלית עם מרכז אינטלקטואלי ערבי, לעומת ג'ת שהיא מקום אחר לגמרי, פריפריאלי, מה שמעלה את השאלה המרכזית: מה היה קורה אילו הייתה נולדת בחיפה.
הסיפור האישי מתרחב כך לסיפור חברתי רחב על מקום האישה הערבייה בישראל, דרך דו מימד וחד מימד, תוך חיבור רגיש לסיפור החיפאי המעניק מקום גם למפונים שהגיעו לעיר.
בניגוד גמור למהלך הביוגרפי, האמנית אתי לוי יוצרת בחלל יותר מופשט תחת אוצרותה של עדי לם. זוהי תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה לאמנית אינטואיטיבית העובדת עם נייר פרגמנט, נותנת ליד לתת ביטוי לחומריות, ועובדת עם טקסטים קדומים יהודים כמו תנך וזוהר בפרשנות מיסטית עמוקה, פועלת כמו קבליסטית המהלכת בין פשט, רמז, דרש וסוד.
שם התערוכה, מעלה, מחובר לחיזיון ולאותם מקומות שהם מעברים וטרנספורמציה טרם קבלת האות, כאשר השפה עוברת בצורה קדומה. למשפט יש משמעות, וככל שמצמצמים את המשפט מתמעטת המשמעות.
את העבודה המרכזית היא בנתה כמונופורם לפי פיתגורס ולפי ממדי גופה העומדים על מטר שישים ושלושה סנטימטרים. הרמוניה המבוססת על פיתגורס שבה המיתר האחד הוא כל האותיות, בתערוכה שהיא מאוד רוחנית ופילוסופית.
למשל, היא אומרת את האות ח' וכך יוצרת מפתח אותיות שעובד עם הסאונד שנמצא ברקע ובו נשמעת הקריאה "אלוהי שפתי תפתח". המשפט מתרחב לצלילים, כך שהיא מבקשת בו זמנית לדבר ולשמוט משמעות.
היא בודקת כל מקום שיש בו חיזיון ואת אופן הופעת האותיות ואיך הן נהגות. באחת הפעולות הרדיקליות, אתי לקחה שני ספרי תנך: באחד מחקה את כל המקומות שכתוב בהן אלוהים, ובספר השני מחקה כל מקום שלא כתוב בו אלוהים, כדי לברוא עולם בלי אלוהים ועולם עם אלוהים. בשלוש השנים האחרונות חל שינוי בתפישתה בעקבות האמהות והמפגש עם מרחב נגיעה חדש, לצד יצירת השושנה העשויה נייר בתוך דיו.
מעבר לתערוכות המתחלפות ולמסעות האישיים בעולמם של האמנים המציגים בעונה זו, מוזיאון חיפה לאמנות מהווה בית קבוע לאחד האוספים החשובים והמרתקים ביותר בישראל בתחום האמנות המקומית. תצוגת הקבע של המוזיאון, המכונה "פני השטח", מזמינה את המבקרים למסע עומק היסטורי ואמנותי שאין שני לו, הבוחן את האופן שבו נוצרה, התפתחה ונצרבה האמנות הישראלית משלהי המאה התשע-עשרה ועד לימינו אנו. אוסף המוזיאון, המונה כ-8,000 עבודות נבחרות, אינו מתפקד כמחסן סטטי של יצירות, אלא כמערכת חיה, נושמת ובועטת של בחירות אוצרתיות, זיכרונות קולקטיביים ונרטיבים מתפתחים.
בתצוגת הקבע "פני השטח", האוצרים יוצרים מערכת יחסים מורכבת, עדינה ומעוררת מחשבה בין פנים לבין שטח, בין נוף טבעי פתוח לבין נוף אנושי סגור. הטקסטים והמבנים המלווים את התצוגה עומדים על הזיקות העמוקות שבין תלמי אדמה חרושה ועמוקה לבין פנים אנושיות חרושות קמטים של ותקי הארץ, בין קרקע מוכת שמש קופחת לבין גוף אדם שזוף, ובין אספלט עירוני מבוקע וקשוח לבין עור אדם פצוע.
ניסוחים פואטיים אלו מעידים על תפיסה עמוקה שבה האדמה אינה משמשת עוד כתפאורה ניטרלית בלבד להתרחשות היסטורית, והגוף האנושי אינו מצטמצם לכדי אובייקט ציורי גרידא. במקום זאת, הארץ כולה נרשמת בעומק הגוף, והגוף בתורו נרשם ומוטבע לדורות על פני האדמה המקומית.
גישה אוצרותית זו מהווה המשך ישיר לקו הביקורתי והמרענן של המוזיאון, כפי שבא לידי ביטוי גם בתערוכות קודמות, אשר ביקשו להציע מבט אלטרנטיבי ופורץ דרך על האמנות המקומית של שנות השבעים.
לפי תפיסת מוזיאון חיפה, האוסף ההיסטורי חושף תמונה שבה ציור הנוף הצבעוני והפיגורטיבי המשיך לשמור על מעמד משמעותי וחיוני, בניגוד לנרטיב השגור והמקובל המדגיש כמעט בלעדית אמנות מושגית ומרכזים עירוניים בתל אביב ובירושלים.
בכך מוכיחה תצוגת הקבע שמוזיאון אינו רק מוסד המשמר את העבר, אלא מרחב ביקורתי חי שבו המוזיאון בוחן שוב ושוב את הבחירות של עצמו: מה קונים, מה שומרים בקפידה בארכיונים, מה בוחרים להציג באולמות המרכזיים, ומי הם האמנים שנותרים בשולי הזיכרון הקולקטיבי.
"פני השטח" היא לפיכך הרבה מעבר לתערוכת יצירות מופת; היא מראה צלולה המאפשרת למוזיאון, ולציבור המבקרים בו, להביט נכוחה על האופן שבו התעצבה התרבות הישראלית על כל סתירותיה, פצעיה ותפארתה.
מתוך מרחבי הזיכרון, התערוכה 'מוזיקה לאחר המלחמה' מפגישה את הצופים עם יצירתו של מאנה כץ, באוצרותו של רן הלל, מנהל האוספים של מוזיאון חיפה. "במשך כמה שנים, מוזיאון מאנה כץ ברחוב יפה נוף סגור בגלל חוסר הנגשה, ולכן רצינו להציג את האוצרות לציבור במקום אחר ונגיש. העבודות עברו שימור ברמה מאוד גבוהה במסגרת מעבדת שימור שבה הבאנו משמרת צבעי שמן שעבדה חודש וחצי על רסטורציה קפדנית" אומר הלל.
"הפרויקט נולד מתוך הרצון להציג את מאנה כץ ואת מוטיב המוזיקה שבולט מאוד ביצירותיו. האמן הוריש את מה שנותר לו בסטודיו לעיריית חיפה, ואנחנו מציגים את הדימויים שלו למוזיקה ולכלייזמרים. הוא בא מעיירה באוקראינה שבה המוזיקה הייתה מאוד מרכזית, ויש כאן ניסיון לשמר זאת בפיסול ובציור. הכלייזמרים מופיעים לבדם, לא כחלק מטקס, אלא מוזיקאים ברשות עצמם".
רן הלל על רקע הכלייזמרים כפסלים וכציור
ניקה טולסטוב, דוקטורנטית לתולדות האמנות באוניברסיטת חיפה, ממקמת זאת בהקשר של מודרניזם יהודי. "העבודה מתקשרת עם יצירות של שאגאל כמו הדיוקן העצמי של כץ מפריז, ועם קבוצת יהודים צעירים שביססו תנועה של אמנים יהודים יחד עם ליסיצקי וריבק, אשר באופן מכוון הביאו את העיסוק בעיירה היהודית ובנגנים החסידיים. הילדים מתארים את המשל המסורתי והיהודי, והציור מגיע אחרי המלחמה ואחרי הפוגרומים שהיו הקדמה קשה שבה הקהילה הזאת נחרבת, כך שהמוזיקה מהווה דיסוננס עמוק".
מודרניזם יהודי בא לידי ביטוי בצבעוניות ובסגנון, כאשר הכינור הוא כלי שקשור לפוגרומים משום שהיה קל לקחת אותו ולברוח, וגם הכלי של הקדושים היהודים. מאנה כץ עוסק בנושאים תנכיים ובעיירה היהודית, והצבעוניות השונה שלו מופיעה בעקבות בואו לישראל, אז התנועה הציונית שהייתה פעילה חלחלה גם היא אל תוך יצירתו.
התערוכה מלווה גם בהדרכה קולית בשפות שונות. מבחינה אוצרתית, יש כאן שני מהלכים מרכזיים: האמן מצייר את הפסל שיצר בעצמו, לצד חקר ההשטחה והצללים שאנחנו לא רואים אצלו בדרך כלל.
ניקה טולסטוב
בסופו של דבר, עונת התערוכות הנוכחית במוזיאון חיפה לאמנות מצליחה להתעלות מעבר להצגה גרידא של יצירות, והופכת למרחב חי ופועם שבו העבר וההווה משוחחים ללא הפוגה. בין קווים דקים לחוטים חומריים, בין קופסאות זיכרון ומרחבים טקסטואליים קדומים, ובין תצוגות קבע היסטוריות להד קולם של הכלייזמרים, המוזיאון מעניק לקהל הבית שלו חוויה רגשית ומחשבתית רב-ממדית. הוא מוכיח פעם אחר פעם שכאשר אמנות ומקום נפגשים, הם אינם רק משמרים את זכרם של דברים שהיו, אלא מעניקים להם חיים חדשים ומשמעות עמוקה המהדהדת הרבה מעבר לדלתות האולמות.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©