אחיזת עיניים בחאן

אחיזת עיניים: כשהקהל נכנס לתוך הקסם

יש הצגות שאפשר לשבת בהן בנחת, להישען לאחור ולתת לשחקנים לעשות את העבודה. ויש הצגות שמבקשות מהצופה לקום, ללכת, לבחור, להסתקרן, להחמיץ, לחזור, ובעיקר להיות ערני. „אחיזת עיניים” של תיאטרון החאן שייכת לסוג הזה.

היא אינה רק מספרת סיפור על קוסמים ועל אשליות, אלא מנסה להפוך את עצם הצפייה בתיאטרון למעין מעשה של קסם.

ההצגה נכתבה ובוימה בידי איתי סלהוב ואיתן צויק, והיא נולדה בסטודיו למשחק ניסן נתיב בירושלים, במסגרת לימודיהם של השחקנים. לאחר מכן עשתה את דרכה אל במת החאן, במהלך שמסמל מגמה מעניינת של התחדשות: יצירות שנוצרו במסגרת בתי ספר למשחק אינן נשארות בהכרח בגבולות בית הספר, אלא מקבלות אפשרות לפגוש קהל ולהמשיך את חייהן בתיאטרון מקצועי.

כשהזמין אותי סלהוב לצפות בה, אמרתי לו שאחכה עד שההצגה תגיע לתל אביב. הוא אמר שזה לא יקרה. עכשיו אני מבינה מדוע. „אחיזת עיניים” הותאמה לחללי החאן, והחלל אינו רק המקום שבו היא מוצגת. הוא חלק מההצגה.
ולמעשה, אפילו רק כדי להסתובב בחללים היפים של החאן כדאי להגיע אליה. אבל זה בהחלט לא כל הסיפור.

כשהכיסא נעלם

המושג „תיאטרון אימרסיבי” נעשה בשנים האחרונות מוכר יותר, אבל עבור רבים מהצופים הוא עדיין חוויה לא שגרתית. במקום לשבת בכיסא ולראות את הבמה מנקודת מבט שנקבעה מראש, הקהל הופך כאן למעין קבוצת חוקרים. הוא משוטט בחללים, בוחר אחרי איזו דמות לעקוב, ומחליט בכל רגע מה מעניין אותו יותר.

המשמעות היא פשוטה: אי אפשר לראות הכול.
וזה אינו פגם מקרי אלא עיקרון של ההצגה. אם אני בוחרת לעקוב אחרי דמות אחת, אני מוותרת על האפשרות לראות מה קורה בחדר אחר.

אם בחרתי עלילת משנה אחת, סביר להניח שהחמצתי משהו שהתרחש באותו זמן במקום אחר. אבל דווקא ההחמצה הזאת הופכת לחלק מהחוויה. אני יודעת שיש מידע שאינו נמצא ברשותי, ולכן אני רוצה להשלים אותו.

„אחיזת עיניים” בנויה כך שהצופה יראה מספיק כדי להתחיל לחבר את החלקים. לא הכול נמסר לו, אבל גם לא הכול חייב להימסר לו. יש כאן משחק מתמיד בין הידיעה לבין אי הידיעה, בין מה שראיתי בעצמי לבין מה שאני מבינה מתוך מה שראיתי.

זה חיבור יפה מאוד לנושא המרכזי של ההצגה. הרי מהו קסם אם לא מניפולציה על נקודת המבט? הקוסם אינו בהכרח גורם לנו לראות משהו שאינו קיים. לעיתים הוא פשוט גורם לנו לא לראות את מה שקיים ממש מול עינינו.
גם התיאטרון עושה זאת. אנחנו יודעים שהשחקן הוא שחקן, שהחדר הוא תפאורה ושסיפור מסוים אינו מתרחש באמת. ובכל זאת, כאשר ההצגה מצליחה, אנחנו משתפים פעולה עם האשליה. „אחיזת עיניים” הופכת את העיקרון הזה למבנה של ממש.

 תחרות מאחורי הקלעים

העלילה מתרחשת בניו יורק של שנות השלושים, בתקופת השפל הגדול, מאחורי הקלעים של תיאטרון קסמים. במרכז הסיפור עומד בעל מועדון לקוסמים, שעורך תחרות בין אמניו. הזוכה אמור לקבל לידיו את ניהול התיאטרון, משום שבעל המקום עומד לפרוש.

על פניו, מדובר בתחרות מקצועית. מי הקוסם הטוב ביותר? מי ראוי לרשת את המנהל? אבל מהר מאוד מתברר שמתחת למעטפת הזאת מסתתרת תוכנית אחרת, וככל שההתרחשויות מתקדמות נחשפים סודות, שקרים ומערכות יחסים מורכבות.

כאן מתברר מדוע המבנה האימרסיבי מתאים כל כך לסיפור. אין כאן אמת אחת שמישהו מוסר לנו באופן מסודר. יש דמויות שיודעות יותר מאיתנו, דמויות שמסתירות דברים, ודמויות שאינן בהכרח אומרות את האמת. הצופה עצמו נאלץ להפוך לחוקר.

יותר מכך: הקהל מתבקש גם להכריע בהחלטות הנוגעות לדמויות. כלומר, הוא אינו רק מתבונן באנשים הנמצאים בצרה או בצומת דרכים, אלא נקרא להשתתף בקבלת ההחלטה.

זו נקודה מעניינת במיוחד מבחינה תיאטרונית. הרי אחת השאלות המרכזיות בכל הצגה היא עד כמה הצופה באמת שותף. בדרך כלל מדובר בשותפות מדומיינת: אנחנו מזדהים, כועסים, צוחקים או מתרגשים, אבל ההצגה תמשיך בדיוק כפי שתוכננה גם אם נשב בשקט מוחלט.
כאן מנסים לשנות את המשוואה.

הצופה מקבל תחושה שיש לו אחריות. הוא לא רק רואה את הדמויות אלא נדרש לבחור. גם אם כמובן הבחירות מתקיימות בתוך מסגרת שנבנתה מראש על ידי היוצרים, עצם הפעולה משנה את מעמדו של הקהל.
במקום קהל פסיבי, נוצר קהל משתתף.

הצעירים משתלטים על החאן

המעבר של „אחיזת עיניים” מניסן נתיב אל החאן הוא יותר ממעבר טכני. זוהי הפגנת אמון ביוצרים ובשחקנים צעירים, והיא משתלבת במהלך רחב יותר של התחדשות תיאטרונית.
הצעירים של ניסן נתיב ירושלים מפתיעים לטובה ברעננות שלהם.

יש במשחק אנרגיה רבה, תחושה של התלהבות ונכונות להיכנס בכל הכוח אל העולם שהיוצרים בנו. הם אינם נראים כמי שמנסים לחקות את התיאטרון המבוסס. להפך. יש בתחושה הזאת של חבורה צעירה שמקבלת לידיה תיאטרון שהוא משהו חי ומדבק.

הדבר משמעותי במיוחד בהצגה מהסוג הזה. בתיאטרון אימרסיבי השחקן אינו יכול להסתמך רק על הרגע שבו כל האולם מביט בו. הוא עשוי למצוא את עצמו מול קבוצה קטנה של צופים, בעוד אחרים נמצאים בחדר אחר. עליו להחזיק את הדמות ואת הסיטואציה גם כאשר אין מולו אולם מלא.

הפורמט דורש אפוא נוכחות גדולה, יכולת תגובה וגמישות.
והחלל של החאן עובד לטובת ההפקה. יש משהו כמעט טבעי בהפיכת התיאטרון עצמו למבוך קטן שבו הצופה יכול ללכת בעקבות הסיפור. המעבר בין החללים מייצר תחושה של גילוי, וכל דלת שנפתחת יכולה להפוך לרגע שבו הסיפור מתרחב.

לא לראות הכול הוא חלק מהמשחק

אולי הדבר המעניין ביותר ב„אחיזת עיניים” הוא שהיא אינה מנסה לפתור את בעיית ההחמצה. היא הופכת אותה לכלי.
בתיאטרון רגיל, אם הצופה לא ראה סצנה חשובה, מדובר בבעיה. כאן עצם הידיעה שהתרחשה סצנה שלא ראיתי יוצרת סקרנות. אני יכולה לנסות להשלים את התמונה באמצעות מה שראיתי במקום אחר, באמצעות התנהגות של דמות או באמצעות מידע שאספתי בהמשך.

במובן הזה, הצופה חווה את העלילה כמעט כמו שמרכיבים פאזל. כל אחד מקבל חלקים אחרים, והחיבור ביניהם הוא חלק מהחוויה.
אבל יש כאן גם דרישה מהקהל. מי שמגיע להצגה כזאת צריך להיות מוכן לוותר על השליטה. הוא אינו יכול להישען לאחור ולחכות שהכול יגיע אליו. הוא צריך להחליט. ללכת. לעקוב. לפעמים גם לטעות.

השאלה המעניינת היא לא רק אם הצליחו לעבוד עלינו.
השאלה היא אם האשליה הצליחה להפוך לתיאטרון.
ב„אחיזת עיניים” יש ניסיון אמיץ לענות על כך באמצעות שבירת הגבולות המקובלים בין במה לקהל. והדבר המרשים הוא שהניסיון הזה מגיע משחקנים ויוצרים צעירים, שמקבלים הזדמנות לא רק להציג את עבודתם אלא להשתלט על חלל של תיאטרון אמיתי ולהפוך אותו למגרש המשחקים שלהם.

זו כבר סיבה טובה לא לחכות שההצגה תגיע לתל אביב.

מחזה ובימוי: איתי סלהוב ואיתן צויק
שחקנים: אבשלום אדרי, זהר שביט, ברק מנחם, כרמל ניצן, רוני לוי, יונתן קליימן
ייעוץ קסמים: ירון פרזי
דרמטורגיה: דניאל כהן לוי
תאורה: מרטין עדין
מוזיקה: נגה פלד
תלבושות: יותם רותם
תפאורה: ויולטה פראדו
תנועה: אלמוג גוריאל
ייעוץ וליווי אמנותי: אודי בן משה, אהרון פויירשטיין
עוזרת במאי: זהר שביט
טכנאי קסמים: זאביק שוורצברוד
צ'לו: יעל שיזף
ההצגה הופקה ועלתה לראשונה בסטודיו למשחק ניסן נתיב ירושלים.

צילום: אביבה רוזן