מאי 28, 2026
בתוך מפת התרבות הישראלית, שבה מוסדות גדולים נאבקים על קהל, תקציבים ויציבות, פסטיבל אינטימדאנס הצליח לאורך השנים לבנות לעצמו מקום כמעט הפוך. לא פסטיבל שמנסה להרשים בגודל, אלא כזה שמבקש דווקא לצמצם. לא מחול שמחפש שלמות נוצצת, אלא עבודות שמוכנות להישאר חשופות, שבירות ולעיתים גם לא פתורות עד הסוף.
מאז הקמתו בתיאטרון תמונע בסוף שנות התשעים, אינטימדאנס הפך למרחב שבו יוצרים צעירים יכולים לבדוק רעיונות לפני שהם הופכים למוצר תרבות “מוגמר”. לאורך השנים עברו בו לא מעט אמנים שהפכו מאוחר יותר לשמות מרכזיים במחול הישראלי, אך גם יוצרים ותיקים ממשיכים לחזור אליו משום שהוא מאפשר חופש נדיר.
זהו פסטיבל שאינו דורש מן האמן להיות “נגיש” או “מסחרי”. הוא מוכן לקבל גם עבודות שמגמגמות, שמחפשות, שמסתכנות.
וזה אולי הדבר החשוב ביותר שאינטימדאנס מציע כיום: האפשרות להיכשל. בעולם תרבותי שבו הכול נמדד מיד דרך הצלחה, מכירות, תגובות ברשתות החברתיות או מספר צפיות, עצם קיומו של מרחב שמאפשר תהליך ולא רק תוצאה הוא כמעט אקט פוליטי.
השנה נדמה שהפסטיבל ספג לתוכו באופן עמוק במיוחד את המציאות הישראלית. גם כאשר העבודות אינן עוסקות ישירות במלחמה, בפוליטיקה או בטראומה הלאומית, התחושות הללו נמצאות כל הזמן ברקע. הגוף על הבמה הוא גוף מותש. גוף שמנסה להחזיק מעמד בתוך מציאות בלתי יציבה. גוף שממשיך לפעול גם כאשר ברור שאין באמת שליטה.
אינטימידאנס 2026:
ניהול אמנותי: אורן לאור וניב שינפלד
הפקה: גאיה קרונפלד
עיצוב תאורה: מתן פרמינגר, רותם אלרואי
ניהול הצגה: עירית אילת, שקד שנלר
תוכנית ג׳, שבה צפיתי, הייתה במובן הזה תמצית מדויקת של רוח הפסטיבל. שלוש עבודות שונות מאוד זו מזו בטון, בשפה ובאסתטיקה, אך כולן עסקו באופן כזה או אחר בשאלה כיצד הגוף האנושי מתמודד עם כאוס. דרך מאבק, דרך תשוקה, ודרך הומור.
המבנה של התוכנית עצמה עבד כמעט כמו מהלך רגשי. מן הכובד והחרדה של העבודה הראשונה, דרך ההתפרצות היצרית של השנייה, ועד לשחרור הקומי של השלישית. לא מדובר רק באוסף מקרי של יצירות, אלא בחוויה שמצטברת בהדרגה לכדי אמירה רחבה יותר על התקופה ועל מצב האדם.
החלק הראשון בתוכנית, Release the Grip, היה אולי המדויק והמטלטל ביותר מבין שלושת החלקים. על פניו מדובר בדואט בין שתי נשים, אך מהר מאוד מתברר שאין כאן מערכת יחסים אינטימית במובן הרומנטי או הרך של המילה. זהו מאבק מתמשך על יציבות, על כוח, אולי אפילו על עצם האפשרות להמשיך לעמוד.
כבר מהרגע הראשון ניכרת תחושת חירום. התנועה אינה זורמת אלא נקטעת, נבלמת, מתנגשת. השתיים אוחזות זו בזו כאילו עצם השחרור יוביל לקריסה מוחלטת. לעיתים נדמה שהן מצילות זו את זו, ולעיתים שהן כולאות זו את זו. הגבול בין תמיכה לחנק מיטשטש ללא הרף.
העבודה משתמשת בגוף כמעט כמו בשדה קרב רגשי. הידיים אינן רק ידיים אלא מנגנון של שליטה. המשקל שהאחת מעבירה על השנייה איננו רק פעולה פיזית אלא ביטוי לעומס נפשי. יש רגעים שבהם אחת הנשים כמעט קורסת תחת גופה של האחרת, ודווקא שם העבודה נעשית חזקה במיוחד, משום שהיא מצליחה להעביר תחושה עכשווית מאוד של תשישות מצטברת.
מה שמרשים בעבודה הוא שהיא אינה מנסה לייפות את הכאב. אין כאן רגע של קתרזיס, ניצחון או פיוס. כל ניסיון לפעול מסתיים בעוד כאב, בעוד מאבק. במובן הזה, העבודה מציעה מבט מפוכח מאוד על רעיון השליטה. אנחנו ממשיכים לפעול, להיאחז, לנסות להחזיק את המציאות, אבל המציאות עצמה כבר מזמן יצאה משליטה.
אפשר היה לקרוא את העבודה גם כתגובה למציאות הישראלית של השנה האחרונה, גם אם היא אינה אומרת זאת במפורש. החברה הישראלית כולה מצויה במצב של מאמץ מתמשך: ניסיון להמשיך לתפקד, להמשיך לנוע, להמשיך להחזיק. אלא שמתחת לפני השטח מצטברת עייפות אדירה.
הכוח של “Release the Grip” טמון בכך שהוא אינו מדבר על המצב דרך סיסמאות או אמירות ישירות, אלא דרך תחושה גופנית. הצופה כמעט מרגיש בשריריו את המאמץ של הרקדניות. את הניסיון להמשיך להחזיק גם כאשר כבר אין כוח.
וזו בדיוק הנקודה שבה המחול מצליח לעיתים לומר דברים שהמילים אינן מצליחות להכיל.
כוריאוגרפיה: נעמי כץ // ליווי אמנותי: רייצ'ל ארדוס // דרמטורגיה: יעל ונציה // מוסיקה: Kae Tempest Andy Stott, Nils Frahm // עיצוב תלבושות: ירדן אשל // רקדנים: ללאל פיליורה ונעמי כץ
אם העבודה הראשונה עסקה במאבק על שליטה בעולם מתפרק, הרי שהחלק השני של התוכנית, SinsForever, עבר אל טריטוריה אחרת לגמרי: תשוקה, פיתוי, משחקי כוח ויצרים מתפרצים.
כבר מן הרגע הראשון ניכרת אנרגיה שונה לחלוטין על הבמה. במקום הכובד הדחוס של “Release the Grip”, כאן הכול פתוח יותר, משוחרר יותר, כמעט פרוע. שתי הנשים הצעירות שעל הבמה מתנהלות בתוך מתח תמידי בין אהבה, משיכה, תחרות ותוקפנות. הן משחקות זו עם זו, מפתות זו את זו, בודקות גבולות. אלא שמתחת לחופש הזה מסתתרת כל הזמן תחושת סכנה.
התפוחים הפזורים לאורך העבודה הופכים למרכז סמלי ברור מאוד. קשה כמובן שלא לחשוב מיד על גן העדן, על עץ הדעת, על הפיתוי ועל החטא הקדמון. אבל העבודה אינה משתמשת בדימוי הזה באופן חד משמעי או דידקטי. להפך. התפוחים מחליפים משמעות שוב ושוב לאורך המופע. פעם הם נראים כצעצוע ילדותי כמעט, פעם כאובייקט חושני, ופעם כאיום.
וכאן נכנסת גם האסוציאציה לווילהלם טל. ברגע שבו תפוח מונח על הראש, הוא כבר איננו רק סמל של תשוקה אלא גם מטרה. הגוף הופך לחשוף לפגיעה. המשחק האירוטי מקבל פתאום נופך אלים ומסוכן הרבה יותר. נדמה שהעבודה רומזת לכך שביחסים אינטימיים אהבה ותוקפנות לעולם אינן נפרדות לחלוטין.
העירום החלקי במופע פועל באופן דומה. הוא אינו מרגיש כמו פרובוקציה זולה או ניסיון לזעזע את הקהל. למעשה, יש בו משהו כמעט טבעי בתוך העולם הבימתי שנוצר.
החשיפה הגופנית הופכת לחלק מן החשיפה הרגשית. ניסיון להסיר מגננות, אבל גם מצב של פגיעוּת קיצונית.
מה שמעניין במיוחד הוא האופן שבו העבודה נעה בין ילדותיות לבין מיניות. לעיתים השתיים נראות כמו ילדות המשחקות זו עם זו, וברגע הבא כמו זוג אוהבות לכודות במאבק יצרי.
המעבר הזה יוצר תחושה שהיצרים שעל הבמה הם גם ראשוניים מאוד וגם תרבותיים מאוד בעת ובעונה אחת. כאילו גן העדן והאלימות האנושית תמיד היו כרוכים זה בזה.
הכוריאוגרפיה עצמה אינה מבוססת על מבנים “יפים” במובן הקלאסי. יש בה הרבה התפרצויות, שינויי קצב, מחוות שחוזרות על עצמן כמעט באובססיביות. הגוף אינו מוצג כאן כאובייקט מושלם אלא כמקום של בלבול רגשי. וזה בדיוק מה שהופך את העבודה למסקרנת כל כך. היא אינה מבקשת מן הצופה להבין “על מה זה”, אלא להרגיש את התנודות הרגשיות שבתוכה.
במובן מסוים, “SinsForever” ממשיכה את הקו של העבודה הראשונה אך מכיוון אחר. אם קודם הגוף ניסה לשרוד דרך שליטה, כאן הוא מנסה לשרוד דרך תשוקה. אלא שגם התשוקה אינה מציעה גאולה אמיתית. היא מלאה בסכנה, בקנאה, בתלות ובפגיעוּת.
וכך, גם העבודה השנייה בתוכנית ג׳ מציירת עולם שבו האינטימיות האנושית איננה מקום בטוח. להפך. דווקא הקרבה הגדולה ביותר חושפת את האדם לסיכון הגדול ביותר.
כוריאוגרפיה, ביצוע, עיצוב חלל, תלבושות: מאיה תור ומיכל מסקין
אחרי שני חלקים טעונים רגשית, כמעט דחוסים במתח ובחרדה, הגיע החלק השלישי של התוכנית ושינה בבת אחת את הטמפרטורה באולם. PATOS הוא מופע שקשה להכניס לקטגוריה אחת ברורה. זהו לא רק מופע מחול, לא רק פרפורמנס ולא רק קומדיה פיזית. הוא נע בחופשיות בין פנטומימה, תיאטרון גוף, אינטראקציה עם הקהל ורגעים שמתפתחים לפתע למחול של ממש.
במרכזו עומד פרפורמר כריזמטי ומדויק מאוד, שמצליח לבנות תקשורת כמעט מיידית עם הקהל גם בלי להישען על טקסט רב. הוא עובד דרך הבעות פנים, דרך קצב, דרך תגובה גופנית קטנה, דרך מבטים. יש משהו כמעט “צ’פליני” באופן שבו הגוף שלו הופך לכלי שמספר סיפור שלם.
וזה לא דבר פשוט. קומדיה פיזית טובה דורשת שליטה קיצונית. כל היסוס קטן, כל תזמון לא מדויק, עלול להפיל את הסצנה. כאן התחושה היא של פרפורמר שיודע בדיוק מתי להאריך רגע של מבוכה, מתי לשבור אותו, ומתי להפוך תנועה קטנה לבדיחה שמתפוצצת באולם.
הקהל אכן מגיב בהתאם. הצחוק בא בגלים. לעיתים מתוך הזדהות, לעיתים מתוך מבוכה, ולעיתים פשוט מתוך ההנאה לראות גוף שמסוגל לעבור במהירות מגרוטסקה למחול אלגנטי ואז חזרה אל ליצנות כמעט ילדותית.
אבל מתחת לצחוק יש גם משהו עצוב מאוד. וזה אולי סוד כוחו של המופע. ככל שהפרפורמר מצחיק יותר, כך בולטת גם הבדידות של הדמות שהוא יוצר. שוב ושוב נדמה שהוא מנסה ליצור קשר עם הקהל, לקבל ממנו אישור, אהבה, תגובה.
הצחוק הופך לצורך הישרדותי כמעט.
מדי פעם המופע גולש אל קטעי מחול מלאים יותר, ואז מתברר עד כמה הגבול בין מחול לקומדיה פיזית הוא מלאכותי. גם כאן הכול מבוסס על שליטה בגוף, על קצב, על מתח בין ציפייה להפתעה. אלא שבמקום לעורר חרדה או תשוקה, התנועה מעוררת צחוק.
ובעצם, גם זה סוג של מנגנון התמודדות עם כאוס.
כוריאוגרפיה: אביגיל שפריר // דרמטורגיה: ארז שפריר // עיצוב ועריכת פסקול: חי בר דויד , אייר דלבה // מוסיקה: Julio Iglesias, Lee Ji Su, Helge Schneider, Ed Rush & Optical, Sergei Prokofiev, Alex : North, F.R David // עיצוב תפאורה: אייר דלבה // עיצוב תלבושות: אביגיל שפריר // תפעול אביזרים: חי בר דויד // ניהול חזרות: חן אגרו // ניהול הצגה: מיכל בן בסט // רקדן: עידן פורגס
אחרי שתי עבודות שעסקו במאבק וביצרים, מגיע מופע שמציע אפשרות שלישית: לצחוק על האבסורד האנושי. לא לפתור אותו, לא לברוח ממנו, אלא להפוך אותו לחוויה משותפת עם הקהל.
וזה אולי מה שהפך את תוכנית ג׳ כולה למוצלחת כל כך. שלוש עבודות שונות מאוד, שביחד יצרו דיוקן רחב של הגוף האנושי בתקופה של חוסר יציבות. הגוף שנאבק כדי להחזיק שליטה. הגוף שנמשך אל תשוקה גם כשהיא מסוכנת. והגוף שבוחר לצחוק, משום שלפעמים הצחוק הוא הדרך היחידה לא להתפרק.
בסיום הערב, התחושה הייתה שפסטיבל אינטימדאנס 2026 ממשיך לעשות בדיוק את מה שהוא יודע לעשות כבר שנים: לא להציע אסקפיזם, אלא לאפשר לאמנים ולקהל להישיר מבט אל המציאות דרך הגוף. על כל החרדה, הפגיעוּת, היצריות וההומור שבו.
צילום סטילס: אביבה רוזן
וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©