האבא, תיאטרון אלעד והקאמרי. ביקורת.

המחזה 'האבא' של פלוריאן זלר הוא דרמה משפחתית קשה וחזקה, כיוון שהיא נוגעת במקומות שכל אחד מאיתנו מכיר, במוקדם או במאוחר. המחזה זכה להצלחה מסחררת ברחבי העולם ואף עובד לסרט עטור השבחים בכיכובו של אנתוני הופקינס. כעת הוא מגיע לבמת תיאטרון הקאמרי, במסגרת שיתוף פעולה שני בין תיאטרון אלעד האילתי ותיאטרון הקאמרי, ומצליח לגעת בדיוק באותה נקודה שבירה שאי אפשר להתעלם ממנה.

הקהל אינו מוזמן כאן לצפות מהצד. זלר מושך אותו פנימה אל תודעה שבורה, אל חלקיקי זיכרון שאינם קבועים, אל מציאות שמתחלפת בכל רגע. זהו מחזה שמעמת את הצופה לא רק עם דמות של אב הולך ונעלם, אלא גם עם עצמו, עם פחדים אנושיים עתיקים, ועם השאלה הקשה ביותר: מה קורה לנו כאשר מי שגידל אותנו, מי שהיווה עבורנו עוגן, הופך לפתע למי שזקוק להגנה, לעזרה, ולפעמים אפילו ליד שמובילה אותו בחשכה.

הישיבה בקאמרי 3, אולם אינטימי, שבו הקהל יושב על הבמה יחד עם השחקנים, והם מתקרבים עד כדי מגע לקהל, נוסיף ממד של קרבה ואכפתיות למתרחש על הבמה.

דביר בנדק: שחקן אדיר מול תפקיד גדול

במרכז עומד דביר בנדק, שמוכיח עוד פעם עד כמה הוא שחקן עמוק ורב ממדים. בנדק מעולם לא נרתע מתפקידים שנעים בין הומור לכאב, בין פגיעות לעוצמה. ראינו זאת ב'לוויתן'  הלוויתן בקאמרי – בילוי נעים וב'איש הגשם', איש הגשם בקאמרי – בילוי נעים שם לקח דמויות מאתגרות והפך אותן לנגישות, אנושיות ומלאות חמלה.

הגיוון הרגשי שהוא מציג מרשים. מצד אחד, יש בו את היכולת להצחיק עם החוש הקומי הטבעי שלו, כמעט בלי מאמץ. מצד שני, הרגעים הדרמטיים שהוא מביא, במיוחד אלה שבהם אנדריי מאבד שליטה על המציאות, מטלטלים בעוצמה כמעט בלתי נסבלת. הוא מגיש את הדמות לא רק כמי שסובל מדמנציה, אלא כאדם שהיה פעם חזק, חד וברור, וכעת נאלץ להתמודד עם קריסת היסודות שלו.

הרגע שבו הוא זועק לאמו הוא כזה שמדגדג בדיוק במקום שבו כולנו נשארים ילדים. זה רגע שבו נשמטת ההגנה, שבו לא נשאר דבר מלבד הצורך הראשוני ביותר. מצאתי את עצמי נושכת שפתיים, ולא אבוש לומר שדמעות נקוו בעיני. כי מי מאיתנו לא מחפש את אמא ברגעים שבהם העולם מאבד צורה, גם כשהיא כבר מזמן איננה.

מחלה שהיא לא רק רפואית, אלא גם משפחתית

אחד ההישגים הגדולים של המחזה הוא הדרך שבה הוא מתאר את הדמנציה לא רק כתופעה רפואית, אלא כמרקם משפחתי שמתפרק ונבנה מחדש בכל יום. זוהי מחלה של כל בני הבית. מי שמטפל מכיר את התסכול, את העייפות, את הפחד לאבד הורה בעודו חי. מי שמתקשה להיפרד מהדימוי של אב חזק נאלץ להתבונן בחולשתו וגם בחולשתו שלו.

הקהל יכול לזהות כאן את עצמו. רבים מכירים את האחריות הכבדה לטפל בהורים מבוגרים. יש מי שחווה מקרוב את הכאב שבהתפוררות הזיכרון, את התסכול שבהסבר שוב ושוב, את השבריריות של אדם שהיה פעם מקור השראה והפך לאט לאט לשבר כלי, לא בשל אשמתו אלא משום שזהו טבע הגוף. ההצגה אינה מטייחת דבר. היא לא מחפשת נחמה קלה. היא מביטה באמת, ודווקא משום כך היא כל כך אנושית.

הבימוי של שי פיטובסקי: סדר בתוך הכאוס

תודעתו של אנדריי אינה רציפה. היא קופצת, מתערבבת, משתבשת. שי פיטובסקי, שביים את ההפקה, בחר להתמודד עם זה באמצעות מהלך בימתי מהודק. הוא מציב את הקהל בתוך מבוך ידוע מראש, אבל הדרך בו אינה ברורה. שינויים קטנים בתפאורה, בכניסות של השחקנים, בחלוקת התפקידים ביניהם יוצרים תחושת אי יציבות. דברים שהיו ברורים רגע קודם נראים לפתע אחרת. אנשים מופיעים שוב אך נראים שונים. הזמן אינו קבוע.

הבחירה הזו מעצימה את חוויית הדמנציה הרבה מעבר לסיפור עצמו. זו אינה תצוגת ריאליזם, אלא ניסיון לגרום לצופה לחוות במעט את הבלבול של אנדריי. זהו מהלך אמנותי אמיץ, ובעיקר יעיל. יחד עם המשחק של בנדק, הבימוי יוצר תחושה מתמשכת של מציאות שאינה נשלטת, של קיום שמתפורר מבפנים והחוצה.

אנסמבל השחקנים שמוסיף שכבות של מציאות וחוסר מציאות

לצדו של בנדק משחקות שחקניות ושחקנים המחליפים ביניהם תפקידים: הבת, המטפלות, והדמויות הגבריות שמופיעות בחייו של אנדריי בערבוביה. דווקא העובדה שהם מתחלפים תורמת לתחושה של תודעה מתבלבלת. הצופה שואל את עצמו האם זה אותו אדם או אחר. האם זו אותה סיטואציה או זיכרון. האם אירוע התרחש או שמא רק נצרב במוחו של אנדריי כחוויה מעורפלת.

הבת, תמר דיסקין הצעירה, מגלמת את מי שמנסה לשמור על אביה ובו בזמן להתקדם בחייה, מפגינה כאב שקט אך מוחשי. היא אוהבת אותו, אבל היא גם מותשת. היא רוצה להגן עליו, אבל גם לשמור על עצמה. הדילמה הזו מועברת בצורה רגישה ונטולת דרמטיות יתר.

המטפלות שמופיעות לאורך הדרך מציגות שני טיפוסים נקיים ונפלאים של טיפול: זו שמנסה לראות את האדם מתחת למחלה, וזו שמנסה פשוט לתפקד בסביבה כאוטית. הגברים שנכנסים יוצאים (בני זוג, רופאים, חברים) מוסיפים את האלמנט המאיים, לפעמים כמעט קר, שמעביר את הפחד של אנדריי מעולם שהוא כבר אינו מבין.

דמותו של אנדריי: לא קורבן אלא אדם

הכוח של המחזה טמון בכך שהוא אינו מתייחס לאנדריי כחלש. הוא אמנם מתפרק, אבל זלר כותב אותו כדמות בעלת עמוד שדרה. דמות שאינה מוותרת על השליטה, שגם כשהיא מאבדת את דרכה היא עדיין אדם עם אישיות, זיכרונות, עיקרון ומאבק.

זוהי נקודת המפנה שהופכת את המחזה ליותר מסיפור על דמנציה. זהו סיפור על זהות. מה נשאר מאדם כאשר כל מה שהחזיק אותו מתפוגג. מה נשמר מתוכו כאשר הזמן משתבש. מהי משענת כאשר אפילו המוח אינו משענת.

אנדריי הוא גבר שהיה פעם חזק ונוקשה, כזה שגידל את בתו ביד בטוחה. היא מכנה אותו טיפוס, לא בהכרח מתוך חיבה, אבל מתוך הבנה של אופיו. דווקא הנוקשות הזו, דווקא העוצמה הזו, מחריפות את הקריסה. הסוף, בהתאם לכך, שובר לב. הוא אינו יוצר תקווה ואינו מתחפש לסיכום אופטימי. הוא פשוט נאמן למציאות.

סוף שמותיר דממה

כאשר האורות יורדים, קשה לנשום. ה'אבא' אינה הצגה קלה, אך היא הצגה חשובה, עמוקה ורבת משמעות. היא מזכירה לנו את אחד הדברים היקרים ביותר שיכול להיות לאדם: הזיכרון שלו. וכמה שברירי הוא. זלר כתב יצירה אנושית, שסובבת סביב דמנציה ומשפחה פגועה, ופיטובסקי ובנדק הפכו אותה להתרחשות חיה על הבמה, כזו שמטלטלת אך גם מקרבת. כי בסופו של דבר זו לא רק מחלה של זקנה. זו החוויה האנושית עצמה.