הלוויתן בקאמרי

הלוויתן. החל מזה של תומאס  הובס, לוויתן שמייצג אספקט של מוסריות, דרך מובי דיק, ועד לדימוי של אדם שמן מאוד, ההצגה בנוייה שכבות שכבות, והיא עוסקת בנושאים רבים וחשובים. הלוויתן הוא מטפורה רבת פנים בהצגה זאת. הלוויתן גדל הגוף מסמל את הגיבור שלנו, ענק ממדים אבל עדין נפש, והוא מסמל את מובי דיק, הלוויתן שקפטן אחאב רודף אחריו כדי להמיתו בספרו המיתי של מלויל, כפי שהחיים רודפים את גיבורנו, צ'רלי, או שמא הוא רודף ודורס את עצמו למוות, עם אכילה ריגשית מופרזת, ושכבות השומן שעטה על עצמו, הוא מרגיש בלתי ראוי לחיות. יש לו כמה אהבות גדולות באמת, האחת היא הסיפרות האנגלית, והשנייה, החשובה ביותר, היא בתו, אותה לא ראה תשע שנים, מאז הייתה בת שמונה.

בסיפור הזה, של גבר שמביא את עצמו לסכנת מוות בעזרת אכילה מופרזת, הנושא החשוב ביותר הוא דווקא האבהות. הקשר שמתפתח בין הגבר מנופח הגוף, שכבר מזמן חי בקושי ודוחק את עצמו אל סף המוות בהענשה עצמית קיצונית, לבין בתו הקוצנית, המרדנית, הבת שהיא מבודדת חברתית לא פחות ממנו, שנכשלת בלימודים ובחיים, ומטילה את האשמה לכל זה על ראשו, כשהיא מטיחה בו ללא הפסקה שהוא נטש והפקיר אותה לגורלה. מערכת היחסים ביניהם, שתגדל ותצמח במהלך ההצגה תגיע לקראת הסוף למקום של אהבה, אם כי הצעירה, אלי, שמגולמת היטב על ידי שרון כהן רז, לא לגמרי מתפרקת מקוציה, אותם עטתה על עצמה שנים רבות כל כך, כדי לא להפגע מהחיים ומאנשים, ומנטישות נוספות.

יש כאן נושאים רבים נוספים, וכולם מטופלים ביד מיומנת. אהבה זוגית, הומוסקסואליות, דת ואמונה, חברות אמת, הצורך של אנשים להוכיח את עצמם, הכשלה עצמית כדרך התמודדות (שלילית) עם החיים. אלה הם כמה מהנושאים שמובילים את ההצגה, ולמרות ריבויים, הם ממחישים לנו עד כמה החיים מורכבים, עד כמה בפאזל הזה של דרכי התנהלותנו בעולם, רכיבים רבים כל כך משפיעים עלינו, אך למרות ריבוי הנושאים, נוצרת כאן הרמוניה דיסהרמונית. אנו מבינים את אחדותה של הדמות של צ'ארלי, הלוויתן, גם כשהיא מתקלפת לפנינו משכבותיה, ואנחנו מוצאים בבסיס האיש השמן את האדם שהיה פעם, איש משפחה, גבר מאוהב, שאיבד את היקר לו מכל, את אהובו, מבלי להבין על מה ולמה.

דביר בנדק כאן באחד מתפקידיו הנפלאים. דביר מסוגל לגלם תפקידים פשוטים ומורכבים והוא משכנע בכולם. יש לו את יכולת המשחק המופלאה לשחק אוטיסט ב'איש הגשם', הפקה נפלאה נוספת של תיאטרון הקאמרי ואחת האהובות עלי ביותר, ואת דמותו של שי רוזן בסברי מרנן, ואת כל תפקידיו השונים הוא עושה בקלות ובכשרון עצום. גם כאן, הוא משכנע ביותר בתפקיד המורכב הזה, שלא קל לגילום גם פיזית. עטיית חליפת השומן הענקית הזאת לא פשוטה לשחקן. גם לא קל לאכול כל כך הרבה ג'אנק פוד במהלך ההצגה, עד שגם אצל הצופה נוצרת תחושת בחילה קשה.

דמותו של צ'ארלי, שמסוגל לחברות של אמת עם ידידתו שמטפלת בו, אחותו של אהובו המת, אותה משחקת רות אסרסאי. האחות עושה כאן דבר והיפוכו: היא שומרת על צ'ארלי, מלאת חיבה ואכפתיות כלפיו, מצילה את חייו, ומצד שני, היא מטפחת את האכלנות הכפייתית שלו בכך שהיא מביאה לו את כל הג'אנק פוד, נקניקיות, חטיפים, ואוכלת יחד עמו כאשר הם שקועים בתחביבם האהוב, צפייה בטלוויזיה. גם היא, כמו אנשים רבים בחיינו, מועילה ומזיקה בו בזמן, תומכת ומרעילה. זהו אספקט צר יחסית בהצגה, אבל הוא בהחלט מדגיש נדבך משמעותי בחיים, את תפקידה של חברות בחיינו.

ההצגה מתחילה בכך, שעופרי ביטרמן נכנס לביתו של צ'ארלי ומציל אותו ממוות, ומשם והלאה לוקח הבחור הצעיר, המסיונר, שליח של כת משיחית מכנסייה ידועה לשימצה, תפקיד לעצמו בחייו של צ'ארלי, הוא רוצה לקרב אותו לאלוהים, לגאול נפש אחת של אדם שקרוב לסופו. הוא בא להציל את עצמו, ותפקידו מתפתח עד שלקראת הסוף, גם חייו המפותלים שלו נגלים לנו, ואנו רואים, שוב, את הדחייה שחווה אדם ואיך היא משפיעה על נפשו. סוג של דחייה שחוות כל הדמויות במחזה, כל אחת בדרכה. סוג של דחייה שכולנו חווים, במקומות שונים בחיינו, וכולנו מתמודדים, איש איש לפי אופיו. האחד, על ידי השמנה קיצונית, השנייה על ידי מרמור וגילויי הקטנה ושיטנה, השלישית על ידי שתייה, וכן הלאה. כולנו משלמים מחיר על הדחייה שאנחנו מפנימים, כשאין לנו כלים טובים יותר לטפל בה.

אחת הגדולות של ההצגה הזאת היא בהפיכת דמותו של צ'ארלי, השמן והדוחה פיזית, זה שמלא בפירורי חטיפים, שבקושי מסוגל לנוע, לדמות של גיבור אמיתי, אדם אמיץ ורגיש, אדם שיודע לטפח את החשוב והחשובים לו, שיודע להבחין בין עיקר לטפל ותפל בחיים, גיבור שמתעלה על כל יצריו, למעט האכילה, שם יש לו מפלט מכל השאר. צ'ארלי הוא דמות אנושית, מלאת חום וחמלה, מופת של ממש, בימוי שמטפל ברוך בדמות הזאת, יכולת המשחק יוצאת הדופן של דביר בנדק ותמיכת כל הצוות, תפאורה מתאימה שמביאה לנו גם היא זוויות שונות של כאוס וחיים, כל אלה הופכים את ההצגה לחזקה, מעוררת למחשבה, הצגה שנלך איתה זמן רב במודע ובתת מודע שלנו.

כתיבה: סמואל האנטר

תרגום: אלירן הרוש

בימוי: עירד רובינשטיין

תפאורה: סשה ליסיאנסקי

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

מוזיקה: רועי ירקוני

תנועה: עמית זמיר

וידאו: דוד פולונסקי, רועי ניצן

תאורה: נדב ברנע

ע' במאי: קרל כץ

משתתפים: דביר בנדק, שרון כהן רז, רות אסרסאי, עופרי ביטרמן, מיכל עוזיאל

צילומים: רדי רובינשטיין

לפרטים ומועדים נוספים:

הלווייתן | התיאטרון הקאמרי של תל-אביב