יולי 24, 2026
יש משהו יוצא דופן שקורה כשהצגה נולדת בין כתלי בית ספר למשחק, ומצליחה לפרוץ את גבולות הסטודיו עד שהיא מוצאת את ביתה הטבעי בלב סצנת הפרינג' הישראלית.
"הטוען לכס", שכתבה, עיבדה וביימה ירדן גלבוע בהשראת הרומן הסאטירי של וולדימיר ווינוביץ', היא מסוג ההפקות האלה. היצירה הזו החלה את דרכה כפרויקט סיום של סטודנטים למשחק, אך האנרגיה המתפרצת, הרלוונטיות הנוקבת והאיכות האמנותית שלה לא הותירו מקום לספק.
מקומה אינו בארכיון האקדמי, אלא על הבמה של תיאטרון תמונע. כעת, כהצגת פרינג' עצמאית ותוססת, היא מביאה עמה למרכז הבמה התל אביבית בדיוק את מה שהתיאטרון הממוסד חסר לעיתים מזומנות: רעב, תעוזה, נכונות להסתכן וחוסר פחד מלהתעסק בנושאים הכי בוערים במציאות הישראלית.
קיימות יצירות שמצליחות לחצות עשורים וגבולות, ולהישמע כאילו נכתבו הבוקר בכותרות העיתונים.
ב"הטוען לכס" מדובר בעלילה המתרחשת במעמקי ברית המועצות של ימי סטלין, בערב המלחמה הגדולה. אך ככל שהתרחשות הבימתית מתקדמת, המסיכה ההיסטורית אינה רק מתקלפת, היא מנותצת ברעש גדול.
מתברר כי אין זו הצגה על רוסיה הסובייטית בלבד, אלא מסה תיאטרלית נוקבת על כל מקום שבו השלטון הופך את האזרח הפשוט לכלי משחק, על כל חברה שבה הציות והפרנויה החליפו את ההיגיון והחמלה, ועל כל משטר שבו הפחד הופך למנגנון השליטה היעיל ביותר.
גלבוע מגישה תיאטרון פוליטי במיטבו, כזה שאינו פלקטי, אך אינו נרתע מלהניח את ידו ישירות על הפצעים המדממים ביותר של החברה הישראלית. נקודת התפנית החריפה והאמיצה ביותר בהפקה של גלבוע היא ההחלטה שלא להסתפק ברמזים דקים או באלגוריות מרוחקות.
התיאטרון הפוליטי הקלאסי חוסה לרוב תחת מעטה של מטאפורה בטוחה, אך "הטוען לכס" בוחרת לנפץ את קיר הזכוכית הזה. לאורך ההצגה, המילים עזה, חטופים ווועדת חקירה אינן רק מהדהדות בחלל, הן נאמרות שוב ושוב, בגלוי ובצורה מפורשת. ברגעים אלו, המרחק ההיסטורי הבטוח בין מוסקבה של 1941 לתל אביב של ימינו נמחק כליל, והסאטירה מפסיקה להיות מחווה ספרותית לווינוביץ' והופכת לכתב אישום בזמן אמת.
השימוש במושגים אלו יוצר אפקט בקבל. הצחוק והאבסורד של העלילה הסובייטית נתקלים פתאום במילים שנושאות עמן מטען רגשי, לאומי וקיומי כבד מנשוא. כשהדמויות הביורוקרטיות והצבאיות על הבמה משתמשות במילים כמו "ניצחון מוחלט", "חיפוש בוגדים" או ניסיונות להתחמק מוועדת חקירה, הקהל מזהה מיד את הרטוריקה המקומית, ואת האופן שבו מושגים הקשורים לחיים ומוות הופכים למטבע עובר לסוחר בידיה של מערכת שכל מטרתה היא שימור עצמי.
הבחירה הבימויית הזו מכריחה את הצופה להקשיב לטקסטים על הפקרה ועל מחדלים, ולשאול את עצמו אם הטירוף המתרחש על הבמה הוא היסטוריה רחוקה, או שמא השתקפות של חיינו בהווה.
במרכז הקומדיה השחורה והטרגית הזו ניצב צ'ונקין: חייל פשוט, תמים וכמעט שקוף בצבא האדום. צ'ונקין אינו גיבור חיל, אינו אידיאולוג ואינו מנסה לחולל מהפכות. כל רצונו מסתכם בלחיות את חייו השקטים, לאהוב, ולמלא את משימתו הבנאלית: לשמור על מטוס מקולקל שנחת בלב כפר נידח.
אלא שבמערכת טוטליטרית, כמו גם במערכות הנסדקות תחת פופוליזם ופחד, גם התמימות הטהורה ביותר נתפסת כחשודה, ואפילו כסוג של פשע. שרשרת סוריאליסטית של אי הבנות, דיווחים כוזבים, חשדנות מופרזת והחלטות אבסורדיות הופכת את החייל האלמוני ל"אויב המדינה" ולטוען מסוכן לכס המלכות.
מרגע שהגלגלים הבירוקרטיים מתחילים לנוע, כל ניסיון לתקן את העוול, להסביר את הטעות או להפעיל שכל ישר, רק מעמיק את הבור.
אהובתו של צ'ונקין, המנסה להילחם על חפותו מול מנגנון קהה חושים, מגלה במהרה שמול מערכת המקדשת את הכוח, השליטה והנרטיב, העובדות האובייקטיביות אינן משחקות שום תפקיד. גדולתו של טקסט המקור של ווינוביץ', אשר מזוקק כאן בכישרון רב, טמונה בכך שהוא אינו מתמקד בדיקטטור הבודד.
הוא מתמקד במנגנון האוניברסלי שמאפשר את קיומו: הפקידים הקטנים, השכנים המלשינים והאזרחים המבוהלים שמזינים את המפלצת מרצונם החופשי.
העיבוד והבימוי של ירדן גלבוע מוכיחים שוב את יכולתה התיאטרלית יוצאת הדופן להפוך חומר מורכב למלאכת מחשבת בימתית קצבית, מרוכזת ומהודקת.
גלבוע אינה מסתפקת בהמחזה קווית של העלילה, אלא בוראת שפה בימתית טוטאלית, שבה המילה המדוברת, התנועה, המוזיקה והדימוי החזותי שזורים אלה באלה באופן אורגני.
לצדה של גלבוע פעל צוות דרמטורגי מיומן בראשות אבי גיבסון בר אל ואיתי דורון, והתוצאה של העבודה המשותפת הזו ניכרת במבנה הדוק, קצבי וחסר רגעים מתים. ההצגה מצליחה להחזיק מתח גבוה לאורך כ 105 דקות, וגם ברגעים שבהם הסאטירה משתוללת, מקצינה וגולשת לגרוטסקה מוחלטת, הבימוי שומר על פוקוס ממוקד ואינו מאבד את קו המחשבה המרכזי.
אחד מיתרונותיה הבולטים והמרהיבים ביותר של ההפקה הוא השימוש הנרחב והמוקפד בתיאטרון פיזי. התנועה ב"הטוען לכס" אינה משמשת כעיטור אסתטי, אלא כנדבך מרכזי במסר ובסיפור.
עבודת התנועה המדויקת של טל קון מעניקה לכל דמות גרוטסקית צורת הליכה, מניאריזם ואופי ייחודי, המדגישים את היותן חלק ממכונה גדולה ומשומנת. סצנות הלחימה והאלימות שעיצב גיא באומהקר משתלבות בטבעיות בתוך ההתרחשות ומביאות אל הבמה תחושת סכנה ממשית, בעוד הפסקול המוזיקלי בניצוחו של יאן קוגן מתפקד כדמות נוספת על הבמה, וקובע את הקצב הפנימי של המעברים בין הקומי לטראגי.
עיצוב התפאורה והאביזרים של ענבל שפיגלמן ועידו ברזילאי מצליח ליצור חלל גמיש ומשתנה, שנע במהירות בין הכפר הנידח, מפקדות הצבא ומשרדי החקירות האפלים. התאורה המדויקת של רותם אלרואי והתלבושות של סיון כגן משלימות את התחושה שמדובר במכונה תיאטרלית אחת גדולה, שכל חלקיה פועלים בהרמוניה מופתית.
אל המכונה התיאטרלית הזו יצקו חיים דור צעיר של שחקנים שזה עתה סיימו את לימודיהם, והביאו עמם לבמה אנרגיה מתפרצת, חריפה וחסרת פשרות. המחויבות של האנסמבל לטרנספורמציה הפיזית והטקסטואלית היא מלאה וטוטאלית.
אין כאן ניסיון לייצר כוכבים בודדים שגונבים את ההצגה, אלא עבודת אנסמבל במלוא מובן המילה, שבה הדינמיקה הקבוצתית, הסנכרון התנועתי והיכולת לעבור בשבריר שנייה מדרמה קורעת לב לקומדיה גרוטסקית הם מסודות הכוח המרכזיים של ההפקה.
"הטוען לכס" בתיאטרון תמונע היא הצלחה אמנותית נועזת ומרשימה. היא אינה מסתפקת בלהיות עיבוד יפה לקלאסיקה סובייטית, אלא מעניקה לה חיים חדשים, רעננים ובעלי רלוונטיות נוקבת ומטלטלת. השילוב בין ההומור הגרוטסקי, המשחק הפיזי הווירטואוזי, והאמירות הפוליטיות הישירות והמפורשות הופך את הצפייה בה לחוויה כפולה: היא מצחיקה בטירופה, אך בד בבד היא דוקרת ישר בלב הפצעים הישראליים הבוערים.
זו אינה הצגה שמסתיימת ברגע מחיאות הכפיים וירידת המסך, אלא היא ממשיכה ללוות, להטריד ולצרוב גם בדרך הביתה, כשהצופה שואל את עצמו עד כמה גדול, באמת, המרחק בין מוסקבה של אז לתל אביב של היום.
צילום: אביבה רוזן
וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©