הצגות השנה, 2025

Home תיאטרון הצגות השנה, 2025
הצגות השנה, 2025
תיאטרון

הבמה כראי לנפש: סיכום שנת התיאטרון הישראלית

שנת 2024 תיזכר בדפי ההיסטוריה של התרבות הישראלית כשנה שבה המציאות בחוץ געשה, והאולמות היו מלאים בקהל הישראלי שחיפש על הבמה את מה שהחדשות לא יכלו לספק: משמעות, הקשר, ויכולת להסתכל לכאב בעיניים דרך הפריזמה של האמנות.

בחירת הצגת השנה היא משימה כמעט בלתי אפשרית, לא בגלל היעדר איכות, אלא בגלל הדחיפות האמנותית שנוצרה כאן. דווקא בשנה של צמצום תקציבי וחוסר ודאות, התיאטרון הישראלי גילה חיוניות יוצאת דופן. כדי לעשות סדר בשפע הזה, בחרתי לפצל את הסקירה לשני צירים מרכזיים: התיאטרון הרפרטוארי, המוסדי, שמנסה לגשר בין מסורת לרלוונטיות; ותיאטרון הפרינג', התיאטרון העצמאי שהוא מעבדה חלוצית שבה נולדות השפות התיאטרוניות של המחר. חמישה מכל אחד, מתוך ידיעה ברורה שיש רבות וטובות נוספות ויש גם כאלה שלא הספקתי לראות, וראויות בהחלט לאזכור.

 

הפרק הרפרטוארי: קלאסיקות בלב הסערה

  1. "החטא ועונשו" – תיאטרון גשר

במקום הראשון עומדת היצירה שהעלתה את רף הציפיות מכל הצגה אחרת השנה. כפי שציינתי בביקורת שלי ב-בילוי נעים, תיאטרון גשר מוכיח שוב שקלאסיקה רוסית היא חומר בערה מקומי ורלוונטי מתמיד. חיבתי העמוקה לדוסטוייבסקי מלווה אותי שנים, ודווקא משום כך ניגשתי לצפייה בחשש, אך העיבוד התגלה כמופת של בימוי מדויק וחדשני של הבמאי הרוסי אלכסנדר מולוצ'ניקוב.

אבי אזולאי, בתפקיד רסקולניקוב, מגיש ביצוע וירטואוזי שמעביר את הסערה הפנימית, את היוהרה האינטלקטואלית ואת הריסוק הנפשי מבלי ליפול לקלישאות. נטע רוט, לצידו, כסוניה, מביאה את הצד המאזן והתומך. 

החלל ב"גשר" הופך למבוך תודעתי שבו הקהל כמעט יכול להריח את הזיעה והפחד של הגיבור. השימוש בתאורה קלסטרופובית ובמוזיקה חיה טוען את העלילה במתח של מותחן פסיכולוגי מודרני, כזה שמכריח את הצופה להתמודד עם שאלות של מוסר, אשמה וחטא לא כאלגוריה רחוקה, אלא כמשהו שנוגע בלב המציאות הישראלית של ימינו. 

הביקורת המלאה: החטא ועונשו בגשר – בילוי נעים

החטא ועונשו בגשר. צילום: ישעיה פיינברג
  1. "מעגל הגיר הקווקזי" – הבימה

הבחירה במקום השני מביאה אותנו לקלאסיקה הברכטיאנית בתיאטרון הלאומי. כפי שפירטתי בביקורת שלי ב'בילוי נעים', מדובר בהפקה תחת שרביט הבימוי של נועם שמואל, שמצליחה להפיח חיים חדשים ומרגשים בטקסט של ברכט.

הבחירה למקם את העלילה בהקשר גיאורגי עשיר אינה רק גימיק אסתטי; היא משמשת כמנוע של חיות ואנרגיה על הבמה. דמותה של גרושה, המשרתת שבוחרת בחמלה ובאחריות, הופכת לסמל של אנושיות במבחן, בעוד דמותו של השופט אצדק מעניקה למחזה את הרובד הסאטירי והחד שלו. ההצגה מצליחה לאזן בין הניכור הברכטיאני לבין היופי הבימתי והרגש, ושואלת שאלות נוקבות על בעלות, צדק חברתי וחוק מול מוסר, שאלות שמהדהדות בעוצמה בשיח הישראלי הנוכחי. שילוב של בימוי מהודק, משחק מצויין של ג'וי ריגר ונורמן עיסא לצד תפאורה קסומה מביאים את ההצגה הזאת לנבחרת של הצגות השנה.

הביקורת המלאה: מעגל הגיר הקווקזי בהבימה. ביקורת – בילוי נעים

  1. "בחורים טובים" – בית ליסין

במקום השלישי ניצבת הפקה שהיא הוכחה ניצחת לכך שתיאטרון רפרטוארי יודע לקחת ז'אנר פופולרי ולהפוך אותו לפנינה אמנותית. כפי שכתבתי בביקורת שלי ב'בילוי נעים', מדובר במקרה נדיר שבו העיבוד הבימתי של אורן יעקובי מתעלה, לפחות לדעתי, על המקור הקולנועי.

יעקובי יצר מחזה חכם, קומי ומדויק, שיודע לקחת חומר בידורי לכאורה ולהעמיק אותו מבלי לאבד את הקצב. ההצגה מצליחה לגעת בלב בצורה אינטליגנטית ובמינון מדויק, כשהיא עוסקת בערכים של חברות ונאמנות. כפי שציינתי, היא "מלמדת בלי יומרות ובלי פטרונות", והקהל יוצא מהאולם עם חיוך רחב אך גם עם תובנות על המחיר של השתלבות בתוך מערכות נוקשות והאומץ לצאת נגדן כשמשהו מרגיש לא נכון.

הביקורת המלאה: בחורים טובים בבית לסין – בילוי נעים

צילום: יוסי צבקר
  1. "מי בעד" – הקאמרי

הקומדיה של רוני ברודצקי היא הוכחה ש"מצחיק" אינו מילה נרדפת ל"שטחי". כפי שציינתי בביקורת שלי ב'בילוי נעים', מדובר ב"פצצת אנרגיה" מתוזמנת להפליא.

הבמאית בראה עולם שבו הכל קורה בבת אחת, בתיאום מדהים בין השחקנים שמתפקדים ככוריאוגרפיה קומית אחת גדולה. ההצגה עוסקת במערכות יחסים ובפוליטיקה קטנה בתוך קהילה, וחושפת את הגיחוך שבנו, את חוסר הסבלנות, האגו והנטייה להתווכח. הקהל יוצא עם חיוך רחב, אך עם הבנה עמוקה על האנושיות המגוחכת והנוגעת ללב של כולנו. עבודתה של ברודצקי מדויקת, חכמה ומלאת קצב, והיא דוגמה מצוינת לתיאטרון שפונה ללב ולראש בו-זמנית.

צילום: משה צ'יטיאת

הביקורת המלאה: מי בעד בקאמרי – בילוי נעים

 

  1. "מותרת לכל אדם" תיאטרון באר שבע

סוגרת את החמישייה הרפרטוארית הצגה שהיא בבחינת "תיאטרון דוקומנטרי-חברתי" במיטבו. כפי שתיארתי בביקורת שלי ב'בילוי נעים', העיסוק בסוגיית סירוב הגט הוא רק קצה הקרחון. המחזה והבימוי של איה קפלן מצליחים לגעת בעצבים החשופים של המפגש הטעון בין דת, מגדר, מוסדות וכוח.

ההצגה אינה מטיפה אלא מציבה מראה; היא מביאה את המורכבות דרך עיניים אנושיות וחושפת את המחיר הנפשי הכבד שמשלמות נשים הנלכדות בתוך סבך של הלכה וכוחנות. עבודת המשחק חשופה ומרגשת, ומעוררת בקהל לב פתוח והבנה עמוקה יותר של המציאות הישראלית. זהו תיאטרון חברתי מחויב שאינו מוותר על איכויות אמנותיות גבוהות.

לביקורת המלאה: מותרת לכל אדם, תיאטרון באר שבע – בילוי נעים

צילום: מעיין קאופמן

 

הפרק של הפרינג': מעבדה של אומץ, זיכרון וחדשנות

המעבר מרפרטוארי לפרינג’ אינו רק גיאוגרפי או תקציבי. הוא גם רעיוני: הפרינג' הוא המקום שבו הסיכון הוא תנאי, והאמנות נולדת דרך ההתמודדות עם כאב, זיכרון וניסוי. כאן, יצירתיות היא חמצן, והקהל מוזמן לקחת חלק בתהליך.

  1. "שורה" – רועי יוסף (תיאטרון תמונע)

זוהי לא רק הצגת הפרינג' של 'קיפוד הזהב' אלא הצגה שהלכה אתי מרגע שצפיתי בה. כפי שכתבתי בביקורת שלי ב'בילוי נעים', מדובר ב"אגרוף בבטן" יצירה שהיא אקט של חסד בתוך תופת.

רועי יוסף הפך את חוויותיו האישיות במחנה זיהוי החללים "שורה" לשפה בימתית מטלטלת ונקייה מכל שמץ של פאתוס או קיטש. ההצגה משתמשת באמצעים מינימליסטיים כדי לייצר עוצמה מקסימלית, ומצליחה לנסח את מה שחדשות לעולם לא יוכלו, את הנשמה המרוסקת של מדינה שלמה. זוהי הוכחה לכוחו של התיאטרון לרפא דרך הדיבור על הבלתי-ניתן-לדיבור, והיא ללא ספק ההצגה החשובה ביותר שעלתה השנה.

לביקורת המלאה: שורה בתמונע – בילוי נעים

צילום: אביבה רוזן

 

  1. "ימח שמי" – יפתח אופיר (תיאטרון תמונע)

כתיבת קומדיה על היטלר היא משימה טעונה, ואופיר מצליח להיות חצוף ומצחיק תוך שהוא מעורר מחשבה עמוקה. כפי שתיארתי בביקורת שלי ב'בילוי נעים', מדובר בהישג לא מבוטל של תיאטרון חכם שמשתמש בכלים קומיים – מסלפסטיק ועד סאטירה מושחזת – כדי לפרק את המיתוס של הרשע המוחלט. אופיר מגיש ביצוע וירטואוזי שבו הקהל מוצא את עצמו צוחק במקומות ה"אסורים", ובכך מחזיר לנו את הכוח מול הפחד. זוהי יצירה חתרנית ומבריקה שמוכיחה שהומור הוא הנשק היעיל ביותר מול החושך.

לביקורת המלאה: ימח שמי בתמונע – בילוי נעים

צילום: אביבה רוזן
  1. "חזיתות" – שחר ברקוביץ (תיאטרון תמונע)

הצגה העוסקת בהשלכות המלחמה באמצעים בלתי שגרתיים. כפי שציינתי בביקורת שלי ב'בילוי נעים', ברקוביץ בראה שפה בימתית שהיא זיקוק של הלך הרוח הישראלי הנוכחי: מקוטע, דרוך וחשוף. במקום סיפור ליניארי, היא מגישה קולאז' של דימויים ותנועה שמשקפים את המתח בין החזית לבית. זוהי חוויה חושית שדורשת מהצופה להיות פעיל, ומדגישה את כוחו של הפרינג' כמרחב שבו אפשר למצוא דרכים חדשות לדבר על מה שאי אפשר לתאר במילים רגילות.

לביקורת המלאה: חזיתות בתיאטרון הבית – בילוי נעים

צילום: אביבה רוזן

 

  1. "העורף" – שרון שטרק (תיאטרון תמונע)

יצירה על ה-7 באוקטובר שהיא קשה ומצחיקה בו-זמנית. כפי שתיארתי בביקורת שלי ב-בילוי נעים, שטרק יצרה זיקוק של ה"פוסט-טראומה" הישראלית הקולקטיבית. ההצגה עוסקת בחיים שאחרי מנקודת מבט יומיומית, בסלון הבית, ומראה איך הטראומה מחלחלת לפרטים הקטנים. השילוב בין הומור שחור לכאב עמוק הוא אולי המאפיין המדויק ביותר של החיים כאן בשנה האחרונה, ושטרק מצליחה לייצר ריפוי דרך צחוק של פורקן מבלי להסיט את המבט מהזוועה.

לביקורת המלאה: העורף בצוותא – בילוי נעים

צילום: אביבה רוזן
  1. "חדר משלה" – רון ישועה ועירית פרנק (תיאטרון הסימטה)

הצגה על וירג'יניה וולף, שמביאה יצירתיות וזוויות אחרות על המשוררת הפמיניסטית שהיוותה בסיס ומקור השראה לתנועה שלמה. זוהי הצגה שאינה צועקת והיא מאוד אסתטית ומתוחכמת. כפי שציינתי בביקורת שלי ב-בילוי נעים, היא מציעה חוויה תיאטרונית רגישה ומדויקת להפליא על המרחב הנשי, הפרטיות והצורך בביטוי עצמי. בעולם של פרובוקציות, היצירה הזו בוחרת במינימליזם ומגישה ביצוע מרגש שמוכיח שלעיתים הלחישה חזקה מכל צעקה.

לביקורת המלאה: חדר משלה בסימטה – בילוי נעים

צילום: אביבה רוזן

ביקשתי מיוצרי ההצגות בהן בחרתי לבחור גם את הצגות השנה שלהם.

רוני ברודצקי, במאית 'מי בעד' המליצה על שתי הצגות: 'כל אחד והמים שלו' מאת ובבימוי רובי קסוס. רלוונטי מתמיד כואב ומצחיק. פשוט ונותן הכל. כל אחד והמים שלו בקפה הקאמרי – בילוי נעים

צילום: אביבה רוזן

וההצגה השנייה: אסתר! יצירתה של אתי ועקנין יעל טל ונעמה רדלר. פרוע, מצחיק, מוטרף על כל הראש- כיף!  אסתר בצוותא – בילוי נעים

צילום: אביבה רוזן

שחר ברקוביץ, יוצרת 'חזיתות' בחרה שתי הצגות. האחת ברפרטוארי: 'מי כמוני' של תיאטרון גשר, שריגשה אותה מאוד "אני עובדת במחלקת הנוער באברבאנל וזה היה עיבוד מדויק לבמה שמביא את נושא בריאות הנפש וההתמודדות עמו לקהל הרחב". בפרינג' היא בחרה בהצגה 'מרסל'. "ההצגה של שני הגאונים, ג'ייסון דנינו הולט ומיטל רז שהם פנומנליים. הגעתי לראות את ההצגה לבד והרגשתי ביחד, בזכות הצורה והתוכן. היה נחוץ כל כך בתוך השנה הקשה הזאת".

ביקורת של בילוי נעים על מרסל: מרסל, תיאטרון הבית – בילוי נעים

צילום: אביבה רוזן

עירית פרנק, יוצרת ובמאית 'חדר משלה' בחרה בהצגה 'חלום ליל קיץ' כהצגת השנה שלה: קסם ייחודי, שונה וחד פעמי.

ההצגה המופלאה הזאת מפרקת ובונה מחדש את המחזה השייקספירי הקלאסי, ורוקחת ממנו לילה מכשף ומרגש בבוסתן הקסום של מוז״א. 

הבימוי של סבטה עזריאל ואנסמבל השחקנים המופלא יוצרים שעה וחצי של חוויה תיאטרונית תוססת קסומה וחדשנית שמעוררת את המחזה (והבוסתן העוטף אותו) לחיים. 

ההפקה העשירה, המזכירה את סליפ נו מור הניו יורקית עושה כבוד גדול לכל יוצריה, מעצביה ומשתתפיה.

ביקורת של בילוי נעים על ההצגה: חלום ליל קיץ במוז"א – בילוי נעים

צילום: רחל גפן

רועי יוסף בחר ב ״100 גברים״ יוצרת: הדס נוימן: הדס נוקטת פעולה אמיצה: לצאת לרחוב ולתת לעין להתמקד ב״ישים״ שאליה היא נוטה. שיטת העבודה הבסיסית שלה היא להשתתף במציאות ולתת לצורה הדרמטית להפציע מתוך המציאות עצמה. ההשתתפות הזו נדיבה ומתגלמת, עבודה כיוצרת וגם עבורי כצופה 100 גברים בתיאטרון הבית – בילוי נעים.

צילום: אביבה רוזן

שרון שטרק, יוצרת 'העורף' בחרה בהצגה 'נשמות' בגשר.

"אני ממליצה בחום לוהט על ההצגה נשמות בגשר, על פי ספרו של רועי חן ובבימוי מרהיב של איתי טיראן. מדובר במסע בימתי שמתפרס  על פני 400 שנה בנקודות משמעותיות בהיסטוריה של העם היהודי, ומתגלה אט אט כסיפור פשוט של תיקון היחסים בין אם לבנה – שניהם מהגרים שהגיעו מרוסיה ומתגוררים ביפו. האופן שבו נפרש הסיפור חכם ומתעתע, שילוב נפלא של פנטזיה וריאליזם. המשחק של יבגניה דודינה בתפקיד האם הוא פנומנלי, וכן של הקאסט כולו. 

עיצוב הבמה של ערן עצמון הוא מהיפים והמנומקים שראיתי, ויחד עם יתר היוצרים (דורי פרנס עם מוסיקה מכשפת, פולינה אדמוב על התלבושות ועוד ועוד)  נוצר פה סט שמחייה את נשמת הסיפור ומדבר אל כל החושים".

 

אורן יעקובי, מחזאי, 'בחורים טובים' לא בחר את הצגת השנה. הוא בחר בתופעה מבורכת בתיאטרון הישראלי.

"השנה עלו על הבמות לא מעט הצגות תיאטרון משובחות, שזה כלשעצמו עניין מבורך, אבל התופעה שמשמחת יותר היא העובדה שמעגל היצירה התחזק בנשים יוצרות, מחזאיות ובימאיות שתופסות את המקום שלהן על הבמה ומאחוריה. הבימאיות רוני ברודצקי, תמר קינן, קרן חובב, מור פרנק, לילך נריה סגל, איה קפלן, שיר גולדברג ומירי לזר והמחזאיות: ליאת פישמן לני ושלומית ארנון בר -לב (מלכת היופי של ירושלים) מלכת היופי של ירושלים בבית ליסין – בילוי נעים טל אידיסיס וטל צ'רנובסקי (דתילונים) דתילונים בבית לסין – בילוי נעים חנית גולי (החופש של ג'קי) החופש של ג'קי בבית לסין – בילוי נעים, מרציפנים מרציפנים בהבימה – בילוי נעים (מאיה הפנר) , שחר פנקס (מדיאה) מדיאה בקאמרי – בילוי נעים, בת חן סבג (ריטריט)  ועוד ועוד ועוד.

דתילונים. צילום: גבריאל בהרליה

זאת לא אופנה ולא אפליה מתקנת. זה לא בחסד. זה בזכות הכישרון, ההתמדה, המקצוענות והמעוף. שאפו!"

 התיאטרון כגשר מעל מים סוערים

כשאני מביטה על הרשימה הזו, אני מתמלאת גאווה בתיאטרון הישראלי. אני גם מתגאה בדרך שעשו יוצרות, מחזאיות ובמאיות. למרות הקשיים הכלכליים והקיטוב החברתי, היצירה כאן לא נעצרה. היא העמיקה. ההצגות הללו מוכיחות שהתיאטרון הוא עדיין ה"ככר" המרכזית שבה אנחנו יכולים להיפגש ולחוות יחד משהו שגדול מאיתנו.

התיאטרון הישראלי הוכיח השנה שהוא לא רק מראה של המציאות, אלא גם פנס שמאיר את הדרך בחשיכה. אם אתם מחפשים להבין איפה אנחנו נמצאים כחברה. אל תצפו רק בחדשות. 

לכו לתיאטרון.

 

 

לקריאה נוספת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לרשימת תפוצה