יולי 12, 2026
"השחף" של אנטון צ'כוב הוא אחת הקלאסיקות הגדולות של התיאטרון העולמי, וככל שחולפות השנים נדמה שהוא רק נעשה רלוונטי יותר.
השנה כבר זכיתי לראות לפחות שלוש הפקות שונות של המחזה. כולן מספרות כמובן את אותו סיפור, וכולן נושאות את אותם רעיונות של אהבה בלתי ממומשת, תשוקה להכרה, פער בין חלום למציאות והחמצת החיים. ובכל זאת, כל אחת מהן נראית אחרת לחלוטין.
ההבדלים אינם בעלילה אלא בדרך שבה הבמאי והשחקנים בוחרים לספר אותה, בצבעים, בקצב, בשפה הבימתית ובאופי הדמויות.
זו בדיוק גדולתו של צ'כוב. המחזות שלו אינם מסתיימים לעולם. כל דור מגלה בהם מחדש את עצמו.
מעט מחזות דורשים משחק ברמה כה גבוהה. אצל צ'כוב אין כמעט דרמה חיצונית. הכול מתרחש מתחת לפני השטח. הדמויות כמעט אינן אומרות את מה שהן מרגישות באמת, והכאב חבוי בין השורות.
לכן, כאשר המשחק אינו מדויק, המחזה עלול להפוך איטי ואפילו משעמם. כאשר הוא מצליח, נחשפת אחת היצירות האנושיות והמורכבות ביותר שנכתבו לתיאטרון.
השחקנים של מגמת המשחק באוניברסיטת תל אביב מצליחים לעמוד במשימה הזאת בכבוד רב. בהובלתו של מתן אמסלם הם מתרוממים לגודל המעמד ומגישים הפקה מגובשת, חכמה ובוגרת, שאינה נופלת לעיתים מן ההפקות המקצועיות.
הבחירה הבולטת ביותר של אמסלם היא למקם את כל המחזה במטבח גדול, ישן, כמעט מתפורר. במקום האגם המזוהה כל כך עם "השחף", ניצב במרכז החיים מטבח עמוס אוכל. עופות, תפוחים, דגים, ירקות ותבשילים מלווים כמעט כל סצנה. הדמויות מבשלות, אוכלות, חותכות, מגישות, מנקות ושוב אוכלות.
זו אינה רק החלטה עיצובית אלא בחירה פרשנית של ממש.
אם אצל צ'כוב היצרים הם המנוע של העלילה, הרי שכאן התיאבון הופך לביטוי המוחשי ביותר שלהם. כמו שהדמויות אינן מצליחות לרסן את תשוקתן לאהבה, להצלחה או להכרה, כך הן גם אינן חדלות מלאכול. האוכל נעשה שפה נוספת של המחזה. הוא מסמל רעב שאינו רעב פיזי בלבד אלא רעב רגשי, נפשי ואמנותי.
כל הדמויות בולעות משהו. אוכל, אהבה, מחמאות, הצלחה, אשליות.
כמו תמיד אצל צ'כוב, אף אחת מן הדמויות אינה אוהבת את האדם שאוהב אותה. כולם רודפים אחרי מי שאינו יכול להשיב להם אהבה.
שרשרת האהבות הבלתי אפשריות נפרשת גם כאן במלוא עוצמתה, אלא שהמטבח והאוכל מעניקים לה משמעות נוספת. האדם נכנע ליצריו שוב ושוב, גם כשהוא יודע שהם יובילו אותו אל האכזבה.
אמסלם אינו מנסה לעדכן בכוח את צ'כוב ואינו מפרק את המחזה כדי להפוך אותו לרלוונטי. הוא פשוט חושף עד כמה הוא רלוונטי גם היום. מאבקי האגו, הקנאה, התחרות בין הדורות, הפחד מהזדקנות, השאיפה להכרה והכמיהה לאהבה נשמעים בני זמננו לחלוטין.
ברמת המשחק בולט במיוחד יובל דן בתפקיד קוסטיה. זוהי אחת הדמויות הקשות ביותר ברפרטואר הקלאסי, שכן היא נעה ללא הרף בין ביטחון עצמי להתפוררות מוחלטת. דן מצליח להחזיק את שני הקטבים הללו לאורך כל ההצגה. קוסטיה שלו רגיש, פגיע, יהיר, ילדותי ובעיקר נואש לקבל הכרה, הן כאמן והן כבן. זהו ביצוע בשל ומדויק.
דנה פרקש מעניקה לארקדינה דמות מורכבת ועשירה. היא קשוחה, קטנונית ולעיתים כמעט מגוחכת, אך לעולם אינה הופכת לקריקטורה. פרקש מיטיבה להציג אישה שכל חייה בנויים על הרצון להישאר צעירה, נחשקת ומרכזית. היא מסוגלת להפגין כוחנות כלפי בנה, ובה בעת להתרפס בפני טריגורין מתוך פחד לאבד אותו. ארקדינה שלה שומרת בקנאות על מעמדה כשחקנית מצליחה, אך ככל שהמחזה מתקדם מתברר שהמחיר שהיא משלמת על כך הוא אובדן החום האנושי.
מיאר סבראן מצוינת בתפקיד מאשה. היא נושאת על כתפיה את הייאוש השקט של הדמות, אישה האוהבת אדם שלעולם לא ישיב לה אהבה. גם כאשר אינה מדברת, גופה ופניה ממשיכים לספר את הסיפור.
עמית סלמן מפתיע בתפקיד טריגורין. פעמים רבות הדמות מוצגת כמניפולטור קר ומרוחק, אך פה יש דמות אחרת. טריגורין שלו סימפטי יותר, פגיע יותר ומסוכסך עם עצמו. הוא אינו טורף אלא אדם חלש, הנסחף אחר חייו ממש כפי שכל יתר הדמויות נסחפות אחר תשוקותיהן. דווקא הבחירה הזאת מוסיפה לדמות עומק ומורכבות.
זוהי גם הצלחתו הגדולה של האנסמבל כולו. נדיר לראות בהפקת סטודנטים עבודת צוות כה מגובשת. כל הדמויות חיות באותו עולם, מקשיבות זו לזו ופועלות מתוך אותה שפה תיאטרונית.
אמסלם אינו מסתפק בהעמדת השחקנים ובקריאת הטקסט. הוא בונה עולם חזותי שלם.
הוא עושה שימוש נרחב בצעידה על הבמה, בתנועה קבוצתית ובקומפוזיציות מדויקות. התלבושות, התאורה והתפאורה משתלבות לכדי שפה אחת. בולט במיוחד הניגוד שבין פלטת הצבעים הכהה לבין המטבח הישן, החלוד והמחוספס. דווקא מתוך המרחב שאינו אסתטי נוצרים רגעים של יופי תיאטרוני מרשים.
גם הרפרור ל"המלט" הוא בחירה מסקרנת. באופן מפתיע, לא קוסטיה הוא המחזיק בגולגולת אלא דווקא מאשה. היא אוחזת בגולגולת אדומה כדם, דימוי שמטעין את דמותה במשמעות נוספת של כאב, בגידה, ייאוש ומוות נפשי. זהו רגע בימתי יפהפה, שאינו גונב את ההצגה אלא משתלב באופן טבעי בעולם שיצר אמסלם.
סיום עוצר נשימה שמוכיח את כוחו של האנסמבל
סצנת הסיום היא ללא ספק אחד משיאי ההפקה. קשה למצוא רגע כה מדויק, פיוטי ומרגש גם בתיאטרון הרפרטוארי. כאן מתלכדים כל מרכיבי ההצגה, המשחק, התאורה, התנועה, התפאורה והתלבושות, לכדי תמונה אחת שלמה.
זהו גם הרגע שבו מתברר עד כמה ההפקה הזאת היא עבודת אנסמבל אמיתית. היכולות של הסטודנטים באות כאן לידי ביטוי באופן מעורר הערכה, ומעידות על תהליך עבודה עמוק ועל יד בימאית בטוחה ומדויקת.
מתן אמסלם כבר הוכיח בעבר את יכולתו לקרוא מחדש מחזות קלאסיים מבלי לאבד את רוחם המקורית. גם כאן הוא עושה זאת בהצלחה. הוא מכבד את צ'כוב, אך אינו חושש להציע פרשנות אישית, והפרשנות הזאת מצליחה להאיר מחדש מחזה שנדמה שכבר נאמר עליו הכול.
בסופו של דבר, "השחף" של אוניברסיטת תל אביב הוא הרבה יותר מתרגיל של סטודנטים. זוהי הצגה שלמה, מגובשת, עשירה ומעוררת מחשבה, שמצליחה להעניק פרשנות מקורית למחזה קלאסי מבלי לאבד את האנושיות העמוקה שלו.
היא מוכיחה פעם נוספת עד כמה צ'כוב ממשיך לדבר אלינו גם יותר ממאה ושלושים שנה לאחר שכתב את המחזה, ובעיקר עד כמה דור השחקנים הבא של התיאטרון הישראלי כבר מוכן להתמודד עם אחת הפסגות הגדולות של הדרמה העולמית.
מאת: אנטון צ'כוב
תרגום: דורי פרנס
עיבוד, בימוי ועריכה מוזיקלית: מתן אמסלם
עיצוב תפאורה: רוני אנגלמן
עיצוב תלבושות: שירה קובלסקי
עיצוב תאורה: נוי סלע
מנהלת אמנותית: ערגה יערי
הדרכת טקסט: ענת דמש רינגל
משתתפים
יובל דן – קוסטיה
דנה פרקש – ארקדינה
עמית סלמן – טריגורין
מיאר סבראן – מאשה
הדר פניני – נינה
בסיל אבו ג'בל – מדוודנקו
עביר לאון – אולה
הפקה
הפקה וניהול הצגה: תומר שחר
ניהול במה: שגיא אבישי, חנה סוירסקי
ניהול ייצור תפאורה: מעיין נפאל ענבר
ניהול ייצור תלבושות: עפרי לונסטון
ניהול תאורה: שקד ברקוביץ'
עוזרי ייצור תפאורה: מור דניאל, נועם טל
עוזרת תאורה: יעל רפפורט
צילום ההפקה: בלה אמסס
צילום בכתבה זאת: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©