יוסי וג'אגר בהבימה: המלחמה שאוכלת בנו ובבנינו

בסוף ההצגה „יוסי וג'אגר” בתיאטרון הבימה לא נותרה עין יבשה. זהו רגע שבו סיפור האהבה של שני קצינים צעירים מתרחב והופך לסיפור על דור שלם, על צעירים שנשלחים שוב ושוב למלחמות, על אהבות שנגדעות ועל הורים שנאלצים לקבור את בניהם.

רבע מאה לאחר שהסרט המקורי הגיע למסכים, העיבוד הבימתי שכתב אבנר ברנהיימר, מחבר התסריט המקורי, מקבל משמעות חדשה. הפעם, לא רק סיפור האהבה בין שני גברים עומד במרכז, אלא גם המחיר הנורא של החיים במציאות ישראלית שבה המלחמה אינה מסתיימת.

המחזה, בבימויו של עידו רוזנברג, מתרחש במוצב צבאי בגבול לבנון, בשלהי שנות התשעים. קבוצת לוחמים חיה בשגרה של מתח, עייפות וסכנה, ובתוכה נרקם סיפור אהבה בין יוסי, מפקד הפלוגה, לג'אגר, סגנו הצעיר. שניהם נאלצים להסתיר את הקשר ביניהם, אך ההצגה אינה מסתפקת בסיפורם האישי. היא מעניקה מקום גם לחיילים ולחיילות שסביבם, ליחסים הנרקמים ביניהם, למאבקי הכוח ולחלומות על חיים אחרים, מחוץ למדים ולמוצב.

מאהבה אסורה לסיפור על דור אבוד

הסרט „יוסי וג'אגר”, בבימוי איתן פוקס ובכיכובם של אוהד קנולר ויהודה לוי, יצא בשנת 2002. הוא החל את דרכו כדרמה טלוויזיונית והגיע גם לבתי הקולנוע, שם זכה להצלחה ולמעמד של יצירת פולחן.

הסרט היה לאחת היצירות המזוהות ביותר עם התפתחות הייצוג הלהט"בי בתרבות הישראלית. הוא הציב סיפור אהבה בין שני גברים בלב אחד הסמלים המובהקים של הישראליות, צה"ל, בלי להפוך את גיבוריו לקריקטורות ובלי לצמצם את חייהם לנטייתם המינית.

באותה תקופה, יוסי וג'אגר נאלצו להסתיר את אהבתם מחשש שתפגע במעמדם הצבאי ובמקומם החברתי. ג'אגר ביקש לחיות את אהבתו באופן גלוי יותר, ואילו יוסי התקשה להשתחרר מן הפחד מפני חשיפה.

הטרגדיה של הסרט נבעה לא רק מן הסכנה הצבאית, אלא גם מן הפער בין הרצון לאהוב לבין חוסר היכולת להכיר באהבה הזאת בגלוי. מותו של ג'אגר הותיר את יוסי עם אובדן שאינו יכול להתאבל עליו באופן מלא ופומבי.

מאז השתנתה החברה הישראלית. הנראות של הקהילה הגאה גדלה, וגם בצה"ל יש כיום מקום גלוי יותר לחיילים ולמפקדים להט"בים. אין פירוש הדבר שהומופוביה נעלמה או שכל אדם יכול לחיות את זהותו ללא חשש, אבל הסוד שהיה בלב סיפורם של יוסי וג'אגר אינו בהכרח המוקד המרכזי של הצפייה כיום.

היום, כמעט 26 שנים לאחר התקופה שבה מתרחשת העלילה, הסיפור נוגע בנקודה אחרת. הצעירים הם לב העניין. הם רוצים לאהוב, לבלות, לריב, להשלים, לתכנן עתיד ולממש את עצמם. במקום זאת, הם נדרשים להעמיד את חייהם האישיים בהמתנה, לחיות בעייפות מתמשכת ולצאת שוב ושוב אל הסכנה.

המלחמה שאף פעם לא די לה

רוח התקופה חוזרת אל הבמה גם באמצעות השירים המלווים את ההצגה. „תותים” של אתניקס, „בואי” של ריטה ושירים נוספים מחזירים אותנו אל המוזיקה הישראלית של אותן שנים.

אלה אינם רק להיטים נוסטלגיים. הם מעוררים זיכרון של צעירים שהאזינו לאותם שירים, התאהבו לצלילם וחלמו על החיים שמחוץ למוצב. הפער בין המוזיקה המוכרת לבין המציאות הצבאית הקשה מעצים את תחושת האובדן. מאחורי השירים עומדים חיים שהיו יכולים להתפתח, עתיד שנראה אפשרי ואהבות שהיו יכולות להימשך.

המפגש בין הנוסטלגיה למציאות העכשווית מחדד את השאלה עד כמה השתנתה ישראל. השמות מתחלפים, המדים נשארים, והצעירים ממשיכים להישלח אל שדות הקרב. המלחמה שאינה יודעת שובע אוכלת בנו ובבנינו. השיר „המלחמה שאף פעם לא די לה”, שאינו מופיע בהצגה, יכול היה לבטא היטב את התחושה הזאת. הוא אינו נחוץ כדי להבין את המסר, משום שהוא כבר עולה מן המתרחש על הבמה. הדור הצעיר משלם שוב ושוב את המחיר הכבד ביותר של מציאות שאינה מצליחה להשתחרר ממעגל ההישרדות.

ההצגה אינה הופכת את המוצב לתפאורה רומנטית בלבד. היא מציגה קבוצה של צעירים, במשחק אנסמבל מצוין, שיכולים לריב זה עם זה, להתחרות, לקנא ולהתנגח, אבל גם לאהוב זה את זה אהבת נפש. האחווה הזאת, על כל מורכבותה, היא אחד ממקורות הכוח של ההצגה. בתוך המציאות הצבאית הקשוחה מתגלים גם רגעים של קרבה, הומור וחמלה. דווקא משום שהדמויות אינן מושלמות, הן מעוררות הזדהות.

יחסי מרות, אלימות וניצול

ההצגה אינה מייפה את המציאות הצבאית. יחסי המרות בין המפקדים לחיילים נוכחים בה בעוצמה, ולעיתים הם מתבטאים בהתנשאות, באלימות ובהפגנת כוח. דמותו של המג"ד יואל, בגילומו המשכנע של עודד לאופולד, מייצגת צד כוחני של הפיקוד, שבו הסמכות הצבאית עלולה להפוך לכלי של השפלה. לא כל מפקד הוא כזה, כמובן, אך נוכחותה של דמות כזאת מזכירה עד כמה הפער בין דרגה לבין אחריות מוסרית עלול להיות גדול.

סיפור הרועה והכבשה שנעלמה והוא בא לקבלה חזרה (בקולו של נורמן עיסא) שהוא כמדומני סיפור חדש שהוכנס למחזה, כבר מרפרר לתקופתנו, בה אנחנו שומעים יותר על אירועים שכאלה.

גם החיילות, בגילומו של נעמי הררי המתוקה והמצוינת, המאוהבת בג'אגר, וחברה הפרודוקטיביות המגולמת על ידי אליס מגנזי, מתמודדות עם מציאות שבה מעמדן אינו שווה לזה של הגברים. ההצגה נוגעת בניצול מיני וביחסי כוח שהיו מופקרים יותר בתקופה המתוארת, ומאפשרת לבחון אותם ממרחק הזמן.

מאז השתנו הנורמות והתרחב השיח הציבורי סביב הטרדה מינית וניצול מרות, אך אין פירוש הדבר שהבעיה נעלמה לחלוטין. כשם שהאהבה בין יוסי לג'אגר אינה רק עניין של נטייה מינית, כך גם היחסים בין מפקדים לפקודים אינם רק עניין של משמעת צבאית. הם עוסקים בכוח, בכבוד האדם ובגבולות שאסור לחצות.

החיבור בין הסיפורים מעניק להצגה רוחב יריעה. היא אינה מסתפקת בזוג האוהבים, אלא מציגה קהילה קטנה של צעירים, על היחסים המורכבים שבתוכה ועל האופן שבו המלחמה וההיררכיה הצבאית משפיעות על חייהם. לצד הפחד והאלימות מתקיימים בה גם געגוע, תשוקה וחיפוש אחר אפשרות לחיים נורמליים.

תפאורה מינימליסטית, תאורה עשירה

התפאורה בהצגה מינימליסטית, אבל התאורה ממלאת את מקומה והופכת את הבמה למרחב חזותי עשיר ומרשים. צבעי אדום, ירוק וכחול צובעים את הבמה, יוצרים צלליות ומשנים את האווירה בהתאם למתרחש. לעיתים אף תקרת אולם רובינא נצבעת בכחול וזוהרת, כאילו המרחב כולו נבלע בתוך עולם אחר.

נוצר כאן ניגוד מעניין בין הבמה היפהפייה, האסתטית והכמעט מהפנטת לבין המציאות הקשה שהיא מתארת. העשן והאפקטים החזותיים מעצימים את תחושת המלחמה ואת האיום המרחף מעל הדמויות. התאורה אינה רק אמצעי להמחשת המקום או להפרדה בין סצנות, אלא מרכיב דרמטי בפני עצמו, המעניק למתרחש ממד רגשי נוסף.

דווקא הפער בין היופי החזותי לבין המציאות האלימה מעניק למראה הבמה את כוחו. הצבעים והצלליות יוצרים לעיתים תמונות פיוטיות, אך מאחוריהן ניצבת מציאות של צעירים החיים בצל הסכנה, של אהבות שעלולות להיקטע ושל חיים שאינם מובטחים. האפקטים החזותיים אינם מחליפים את הרגש האנושי, אלא מעצימים אותו. הם מכינים את הקרקע לרגעים שבהם הכאב פורץ אל קדמת הבמה.

אם המבכה את בנה

אחד הרגעים המטלטלים ביותר בהצגה הוא הרגע שבו מיקי פלג רוטשטיין, המגלמת היטב את האם ורדה, נושאת קינה על בנה הצעיר ליאור, הוא ג'אגר. זהו רגע של כאב חשוף, שבו הסיפור חורג מגבולותיו של המוצב ומגיע אל המשפחה שנותרת מאחור. האם אינה רק מתאבלת על מותו של בנה. היא מתאבלת גם על כל מה שלא יזכה לעשות, על האהבות שלא יחווה, על האפשרויות שלא יתממשו ועל העתיד שנלקח ממנו.

הקינה מעניקה למוות משמעות החורגת מן האירוע הצבאי. ליאור אינו רק חייל שנפל. הוא בן צעיר שכבר לא יוכל לממש את עצמו, לבנות את חייו או להמשיך במסע האישי שלו. בתוך האובדן הזה מתחדדת גם הטרגדיה של יוסי, שנותר בלי בן זוג ובלי האפשרות להתאבל עליו באופן גלוי ומלא, כפי שאדם מתאבל על אהובו.

זהו הרגע שבו ההצגה פוגשת את המציאות הישראלית בעוצמה מיוחדת. קשה לראות על הבמה אם המבכה בן צעיר בלי לחשוב על ההורים שחייהם השתנו ברגע אחד. האבל הפרטי הופך לאבל קולקטיבי, והסיפור שנכתב על תקופה קודמת נשמע לפתע עכשווי עד כאב. זהו גם הרגע שבו מתברר מדוע בסוף ההצגה לא נותרה עין יבשה. לא רק גורלם של יוסי וג'אגר עומד לנגד עינינו, אלא גורלם של צעירים רבים שהמלחמה קטעה את חייהם ואת האפשרות לממש את חלומותיהם.

„יוסי וג'אגר” בהבימה מחזירה לבמה סיפור אהבה שהפך לקלאסיקה ישראלית, אך אינה מסתפקת בהעלאת זיכרונות מן הסרט. היא מעניקה לסיפור משמעות מחודשת ומעבירה את מרכז הכובד מן הקושי לחשוף אהבה בין שני גברים אל המחיר האנושי של המלחמה. האהבה, האחווה, האלימות והאבל מצטרפים לתמונה של דור צעיר המבקש לחיות, אך נאלץ פעם אחר פעם להתמודד עם מציאות המאיימת ליטול ממנו את העתיד.

מאת: אבנר ברנהיימר

בימוי: עידו רוזנברג

דרמטורגיה: דוראל זילברמן

תפאורה: ניב מנור

תלבושות: אביה בש

מוזיקה: ניר שלו לוגסי

תאורה: קרן גרנק

תיאום אינטימיות: אביה בש

עוזר במאי: שירן מעוז

קולו של הרועה: נורמן עיסא

בהשתתפות:

יוסי: איתמר קיגלר

ג'אגר: אברהם ארנסון

יעלי: אלונה סער / נעמי הררי

גולדי: אליס מגנזי

אופיר: עמית פרנקו

יניב: שפי מרציאנו

אדאמס: יונתן זיתן

פסיכו: ישי ללוש

סמוחה: רון חכמון

יואל, המג"ד: עודד לאופולד

שמואל: פיני קדרון

ורדה: מיקי פלג רוטשטיין

משך ההצגה: כשעה ו־45 דקות.