ילדי החלום בסוזן דלל

ילדי החלום: זיכרונות הילדות שרוקדים בגוף

בין נוסטלגיה לחשבון נפש

במסגרת פסטיבל תל אביב למחול 2026, המתקיים בימים אלה במרכז סוזן דלל ובמוקדי תרבות נוספים ברחבי העיר, עלתה יצירתה של פרופ' נטע פולברמכר, "ילדי החלום". בין שלל המופעים בפסטיבל, זוהי אחת היצירות האישיות והמרגשות, שאינה מסתפקת באסתטיקה של התנועה אלא מבקשת לפתוח מחדש פרק משמעותי בהיסטוריה הישראלית, דרך זיכרונותיה האישיים של היוצרת.

המחול של פולברמכר אינו רק מחול. הוא זיכרון, מחקר, געגוע ושאלה פתוחה. הוא בוחן כיצד הגוף ממשיך לשאת חוויות ילדות גם עשרות שנים לאחר שהתרחשו, וכיצד חלומות גדולים של חברה שלמה מתנגשים לעיתים עם עולמו הרגיש של הילד היחיד.

מהקיבוץ בגליל אל במות העולם

פרופ' נטע פולברמכר היא אחת היוצרות החשובות שפועלות כיום במחול הישראלי. ילידת קיבוץ להבות הבשן, היא גדלה בתוך המציאות שעליה היא יוצרת היום.

לאחר לימודיה בג'וליארד בניו יורק בנתה קריירה בינלאומית מרשימה שנמשכה למעלה משלושה עשורים, ייסדה את Neta Dance Company, יצרה עשרות עבודות שהוצגו ברחבי העולם ולימדה באוניברסיטאות מובילות בארצות הברית. כיום היא מכהנת כפרופסור לכוריאוגרפיה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.

במהלך השנים פיתחה שפה אמנותית ייחודית המשלבת מחקר אינטלקטואלי עם ביטוי גופני עמוק. היצירות שלה אינן מספרות רק סיפור אלא בוחנות את הזיכרון האנושי, את החברה ואת הדרך שבה הגוף משמר חוויות שלא תמיד ניתן לבטא במילים.

ילדות בין חלום למציאות

"ילדי החלום" מחזירה את פולברמכר אל ילדותה בקיבוץ ואל תקופת הלינה המשותפת. מצד אחד זוהי יצירה רוויית נוסטלגיה. היא נזכרת בשדות, במשחקים המשותפים, בחיי הקהילה ובתחושת השייכות שהייתה חלק בלתי נפרד מהחינוך הקיבוצי. מצד שני היא אינה מנסה לייפות את המציאות ואינה מתעלמת מן הזיכרונות המורכבים. היצירה עלתה לראשונה דווקא בניו יורק, כשפולברמכר היתה רחוקה מזירת ההתרחשות.

היתרונות והחסרונות של החיים בקיבוץ ושל ערכיו מתנקזים אל נושא הלינה המשותפת. לצד החינוך לשוויון, לעצמאות ולחיי קהילה, היו גם המחירים. היעדרם של אבא ואמא בשעות הלילה בגיל צעיר, הקושי לשמור על פרטיות בעולם שבו הכול משותף, והמאבק של כל ילד לפתח אינדיווידואליות בתוך מערכת ששאפה לאחידות.

דווקא המורכבות הזאת מעניקה ליצירה את עוצמתה. פולברמכר אינה שופטת את דור המייסדים ואינה מבטלת את האידיאלים שעליהם הוקם הקיבוץ. היא פשוט מציבה את החוויה האנושית במרכז ומזכירה שמאחורי כל רעיון חברתי גדול עמדו ילדים אמיתיים, עם פחדים, געגועים, שמחות ותקוות.

זיכרונות קטנים, משמעויות גדולות

כבר עם פתיחת המופע מתגלה לעיני הקהל תמונה בימתית חזקה. על הבמה ניצבות מיטות, ועליהן יושבים ושוכבים שבעה רקדנים, חמש נשים ושני גברים צעירים. עוד לפני שנעשית תנועה אחת, ברור שהמיטה היא הרבה יותר מחפץ תפאורה.

היא מסמלת את בתי הילדים, את הלינה המשותפת, אך גם את השינה, החלימה והעולם הפנימי של כל ילד. זהו המקום שבו הסתיימו ימי המשחק והחברות והחלו הלילות, לעיתים מלאי ביטחון ולעיתים מלאי געגועים. אולי גם המקום שבו נולדו חלומות על חיים אחרים.

בין קטעי המחול משולבים לעיתים קטעי טקסט קצרים, המעניקים ליצירה ממד אישי כמעט וידויי. אחד מהם נחרת במיוחד בזיכרון. נטע מספרת על חברה לקבוצה שאחיה התאבד במהלך שירותו הצבאי. כל ילדי הקבוצה השתתפו בהלוויה, ובמשך שבוע הניחו המטפלות שוקולד על כריתתה של אותה ילדה.

נטע הקטנה אינה מבינה את גודל האסון. היא אינה מקשרת בין מות האח לבין המחווה המנחמת, אלא רק מקנאה בשוקולד שהחברה מקבלת מדי ערב. זהו זיכרון מטלטל דווקא משום שהוא מסופר מנקודת מבט של ילדה, שבה ההיגיון הילדי גובר על הבנת המוות והאבל.

ברגע אחד מצליחה פולברמכר להזכיר עד כמה ילדים חווים את העולם אחרת ממבוגרים, וכיצד זיכרונות כאלה ממשיכים להדהד שנים רבות אחר כך.

לצד הרקדנים ניצב במשך כל המופע אקורדיוניסט, המלווה אותם בנגינה חיה. נוכחותו אינה רק מוזיקלית אלא גם תיאטרלית.

הוא חלק בלתי נפרד מהמתרחש על הבמה, ומעניק ליצירה צביון ישראלי המזכיר את הקיבוץ של פעם. המוזיקה משתנה ללא הרף בהתאם למתרחש.

כאשר הילדים פורקים עול, רצים ומשתוללים, נשמעת מוזיקת תופים מהירה וסוחפת. ברגעים אחרים הקצב מאט, הצלילים הופכים ליריים ולעיתים אף רומנטיים, ומלווים את הרגעים האינטימיים והשקטים יותר של הקבוצה.

גם כאן באה לידי ביטוי מחשבתה הכוריאוגרפית של פולברמכר. היא אינה כופה אחידות על הרקדנים. לעיתים הקבוצה מתפצלת לכמה התרחשויות המתקיימות במקביל.

אחדים שקועים במשחק, אחרים יוצרים דיאלוג תנועתי ביניהם, ואילו אחד הרקדנים פשוט נשאר לישון על המיטה, כאילו הוא חי בעולם משלו.

הבחירה הזאת ממחישה היטב שגם בתוך המסגרת הקולקטיבית של בית הילדים, כל ילד חווה את המציאות באופן אחר. יש מי שמשתלב, יש מי שמתבונן מן הצד, ויש מי שממשיך לחלום בזמן שהחיים סביבו ממשיכים לנוע.
דווקא ברגעים הקטנים הללו מצליחה "ילדי החלום" להפוך מזיכרון אישי של נטע פולברמכר ליצירה אוניברסלית על ילדות, על קבוצה ועל החיפוש אחר מקום משלך בתוך העולם.

כשהזיכרונות הופכים למחול

במחול היפהפה שטוותה פולברמכר ביד אמן הופכים הזיכרונות לשפה תנועתית עשירה ומרגשת. החיבורים והפירודים בין הרקדנים מייצגים את מערכות היחסים שנרקמו בין הילדים. רגע אחד הם נעים כקבוצה מגובשת, וברגע הבא כל אחד נותר לבדו. יש חיבוקים, התרחקויות, משחקים, תחרותיות וגם רגעים של בדידות.

מאבקים על מקום

בין התנועות נרקמים גם המאבקים הקטנים על מקום ועל מעמד חברתי, אותם מאבקים שילדים חווים בכל מסגרת, ובמיוחד כאשר הם גדלים יחד עשרים וארבע שעות ביממה. פולברמכר מצליחה להמחיש כיצד הקבוצה מעניקה ביטחון, אך גם כיצד היא עלולה לבלוע את היחיד.

אחד הרגעים היפים ביצירה מגיע כאשר אחד הילדים מנגן בחלילית, ומיד כולם מצטרפים אליו. זהו דימוי פשוט אך רב עוצמה. הוא מבטא את רוח התקופה, את הרצון להיות חלק מהקבוצה, את החינוך לאחידות ואת העובדה שהפרט למד פעמים רבות ללכת בעקבות הכלל. בלי מילים מצליחה הסצנה הזאת לומר הרבה על החיים בקיבוץ של אותם ימים. לקטע הזה פולברמכר מצטרפת בעצמה. היא יושבת בצד ומחללת לצד המחוללים שמחללים גם הם.

הכוריאוגרפיה זורמת בטבעיות בין תמונות ילדות תמימות לבין רגעים טעונים יותר. אין בה דרמה מוגזמת או ניסיון לעורר רחמים. דווקא האיפוק מעניק לה אמינות רבה. היא מאפשרת לצופה להשלים בעצמו את הזיכרונות והתחושות.

מוזיקה שמחזירה אל ישראל של פעם

נדבך משמעותי בחוויה הוא הליווי המוזיקלי. האקורדיוניסט המלווה את המופע בנגינה חיה מחזיר את הקהל אל פס הקול של ישראל הישנה. שירים מוכרים כמו "כנרת שלי" ואחרים אינם משמשים רק כרקע מוזיקלי. הם מעוררים זיכרונות קולקטיביים ומשלימים את האווירה הנוסטלגית של היצירה.

המוזיקה, התנועה והבימוי משתלבים לכדי מארג עדין שבו כל מרכיב משרת את האחר. אין כאן אפקטים מיותרים או גימיקים. הכול נבנה מתוך רגישות גדולה לנושא ומתוך אמון בכוחו של המחול לספר סיפור.

"ילדי החלום" אינה רק יצירה על הקיבוץ. היא יצירה על ילדות, על זיכרון ועל הדרך שבה המקום שבו גדלנו ממשיך ללוות אותנו כל החיים. פולברמכר מצליחה להפוך את סיפורה האישי לסיפור אוניברסלי, כזה שכל צופה יכול למצוא בו משהו מעצמו. זוהי יצירת מחול בוגרת, רגישה ומעוררת מחשבה, שמזכירה כי הגוף זוכר גם את מה שהזמן מבקש להשכיח.

כוריאוגרפיה: נטע פולברמכר

רוקדים: גלי דוידוביץ, אליה מגנדי, אופיר קונש, דניאל בן עמי, לוסינדה זסטרוקי, מעיין סיני, נגה שרי

ניהול חזרות: יעל שנל

דרמטורגיה: נעמי בלוך פורטיס

הדרכה קולית: נטע שפיגל

מוסיקה מקורית: יובל גבאי

מוסיקה חיה – אקורדיון: יאנוש הורוויץ

עיצוב תאורה: ליאור לוי

​היצירה הופקה בתמיכת משרד התרבות והספורט, מועצת הפיס לתרבות ואמנות, עמותת הכוריאוגרפים, מרי וסול סנדרס, אסנת ודליה אפיק, ות"א תרבות דה וינצ'י.