ספטמבר 16, 2026
יש הצגות שמבקשות מהקהל לחשוב, אחרות מבקשות ממנו להתרגש, ויש כאלה שפשוט אומרות לו: בואו, תשבו, תיהנו ותצחקו. „לונדון (וופ וופ!)” שייכת בעיקר לסוג השלישי. זו הצגה מתוקה, צעירה ואנרגטית, שמערבבת אהבה למחזות זמר, מערכות יחסים משובשות, אקטואליה, פארודיה והרבה מאוד הומור.
במרכזה שני חברים ישראלים, אלון ושחף, הנוסעים ללונדון כדי לראות הצגה של שחקן שהם מעריצים. אלא שהם אינם סתם אוהבי תיאטרון. הם פריקים של מחזות זמר, ובהחלט יש דבר כזה. את הנסיעה הם הופכים למבצע כמעט בלתי אפשרי: חמישה עשר מחזות זמר בעשרה ימים. במקום חופשה הם מתכננים מרתון תיאטרוני, שבו כל דקה חשובה וכל איחור עלול לסכן את ההצגה הבאה.
כמובן ששום דבר לא מתקדם לפי התוכנית.
היחסים בין אלון לשחף הם אחד הצירים המרכזיים של ההצגה. שחף הוא הדומיננטי, היוזם, זה שקובע ומחליט, ואילו אלון הוא האנדרדוג הנצחי. הוא רגיל שאומרים לו מה לעשות, ודעתו אינה זוכה בדרך כלל למקום של כבוד. דווקא משום כך הוא הופך במהירות לדמות שקל לחבב. יש בו תמימות וחוסר ביטחון, אבל גם משהו מאוד אנושי.
אותו דפוס חוזר גם במערכת היחסים עם מורן, בת זוגו לשעבר. מורן קשוחה, בוטה ולא ממש סופרת אותו. היא כבר בגדה בו שלוש פעמים, ובכל זאת אלון עוד הספיק להציע לה נישואים. התגובה שקיבל הייתה פושרת מינוס, ובסופו של דבר הוא עוזב אותה.
אבל מורן אינה דמות שנשארת מאחור רק מפני שהקשר הסתיים. היא תגיע ללונדון ותמצא את עצמה, כמובן, בדיוק במרכז הבלגן.
מתחת לצחוקים יש כאן התבוננות לא רעה בכלל בחברויות ובזוגיות שאינן שוויוניות. מי קובע? מי מוותר? מי תמיד מתחשב באחר ומי תמיד מצפה שיתחשבו בו? אלון אולי נמצא בתחתית ההיררכיה, אבל דווקא כולם זקוקים לו.
הנסיעה ללונדון אמורה להיות חלום של כל חובב תיאטרון. אבל במקום להסתובב בעיר בנחת, השניים רצים ממופע למופע ומנסים לעמוד בתוכנית המטורפת שלהם.
אל תוך התוכנית נכנסות הפרעות מכל הכיוונים. אחת מהן מגיעה בדמות נערת אונליפנס שמגיעה למלון כדי לנחם את אלון, ביוזמת שחף. אלא שרייצ'ל אינה בדיוק האורחת ששחף דמיין.
רייצ'ל כהן, יהודייה כמובן, מגיעה עם אג'נדה ברורה. היא מבקשת לנקום בישראלים בשם הפלסטינים, מסתובבת עם חולצת Free Palestine ועם סכין, ומהר מאוד הופכת את המפגש עם אלון לסיטואציה אבסורדית ומאיימת.
ההצגה אינה מנסה להציג את הסיטואציה הזאת כריאליסטית. להפך. היא לוקחת את המציאות הפוליטית, מגבירה אותה עד הקצה והופכת אותה לחומר של פארסה. רייצ'ל היא גם דמות קומית של מי שאימצה מאבק גדול ממנה, ומנסה להשתייך אליו בהתלהבות שאינה תמיד מלווה בהבנה של המורכבות.
כאשר מורן מגיעה בזמן כדי לחלץ את אלון מתוכניתה של רייצ'ל, הכול כבר הופך כמעט לקריקטורה. ובמובן הזה, ההצגה נאמנה לעצמה: היא אינה מבקשת להכריע בוויכוחים פוליטיים אלא להשתמש בהם כחומר גלם לקומדיה.
לצד הסיפור האישי, יש כאן גם רובד אקטואלי. לונדון של ההצגה אינה רק עיר של ווסט אנד, מיוזיקלס ופיש אנד צ'יפס. היא גם עיר שבה הגיבורים נאלצים להתמודד עם הזהות הישראלית שלהם ועם המציאות הפוליטית שמחכה להם מחוץ לאולם.
הבחירה להכניס את הנושא לתוך קומדיה היא מסוכנת, אבל היא גם מאפשרת להסתכל עליו מזווית אחרת. ההצגה אינה מחפשת דרמה ריאליסטית או נאום פוליטי. היא מעדיפה את האבסורד.
זה מתאים לרוח הכללית שלה. העולם כולו יוצא קצת משליטה, ולכן גם הדמויות מגיבות אליו בדרכים קיצוניות. רייצ'ל אינה רק פעילה פוליטית, מורן אינה רק בת זוג לשעבר, ושחף אינו רק חבר שתלטן. כולם הופכים בהדרגה לחלק ממכונת פארסה שבה איש אינו מצליח להחזיק את הסיטואציה בידיו.
אחד הדברים החביבים בהצגה הוא שהאהבה שלה למחזות זמר אמיתית. שמות של מופעים עוברים לאורך העלילה, שירים ובתים ממחזות זמר מוכרים נכנסים לתוך הסיפור, והקהל שמכיר את העולם הזה מקבל שכבה נוספת של בדיחות.
ההצגה אמנם צוחקת על האובססיה של אלון ושחף, אבל אינה לועגת לה באמת. להפך. יש בה חיבה גלויה לאנשים שמוכנים לנסוע עד לונדון ולבנות לעצמם תוכנית של חמישה עשר מחזות זמר בעשרה ימים רק מפני שהם כל כך אוהבים את הז'אנר.
יש משהו מדבק בהתלהבות הזאת. היא מזכירה שתיאטרון יכול להיות גם תשוקה פשוטה. לא תמיד צריך לחפש בו אמירה גדולה. לפעמים רוצים לראות שחקן אהוב, לשמוע שיר מוכר, לשבת באולם ולהתרגש מהופעה.
במובן הזה, גם שם ההצגה עושה את העבודה. „וופ וופ!” הוא ביטוי של התלהבות, וההתלהבות היא חלק מהשפה שלה.
אחד הדברים שעובדים היטב ב„לונדון (וופ וופ!)” הוא האופן שבו שחר קראוס, שגם כתב וגם ביים, אינו נותן לסיפור להתעכב יותר מדי. הבימוי צעיר, זריז ומשחקי, ומתאים היטב לחומר שמבקש לעבור במהירות בין סיטואציות, מערכות יחסים ופאנצ'ים. יש תחושה של עולם שנמצא כל הזמן בתנועה, בדיוק כמו החופשה של אלון ושחף, שבה כל רגע אמור להוביל להצגה הבאה.
המשחק נשען במידה רבה על הכימיה בין אדם הירש וגיא רון כאלון ושחף. הירש מצליח להפוך את אלון לאנדרדוג שקל להזדהות איתו, בלי להפוך אותו למסכן. יש במשחק שלו תמימות, מבוכה וגם יכולת קומית טובה, במיוחד כשהדמות מוצאת את עצמה בסיטואציות שהולכות ומסתבכות.
רון, לעומתו, מביא לשחף ביטחון ואנרגיה של מי שתמיד יודע מה צריך לעשות, גם כשברור לצופה שהוא לא בהכרח יודע.
כרמל סלע ושירי לוטן מוסיפות למערך הזה אנרגיה שונה. סלע כמורן מביאה לדמות את הקשיחות והישירות הנדרשות, ואילו לוטן כרייצ'ל מצליחה להחזיק את הקיצוניות של הדמות בתוך העולם הפרודי של ההצגה.
דווקא משום שהכול מוגזם, המשחק צריך להיות מדויק כדי שההגזמה תישאר מצחיקה ולא תהפוך לצעקנית.
גם המרכיבים הבימתיים אינם רק תפאורה לקומדיה. המוזיקה של אושר זיזמסקי משתלבת באופן טבעי בעולם של חובבי מחזות הזמר, ומחזקת את התחושה שאנחנו נמצאים בתוך הצגה שמכירה היטב את הז'אנר שעליו היא צוחקת.
התאורה של אירה פקטור מסייעת ליצור את המעברים ואת השינויים בקצב, ואילו קרבות הבמה של גיא באומהקר משתלבים ברוח הפארודית והפיזית של הסיטואציות.
בסופו של דבר, זו עבודת אנסמבל. ארבעת השחקנים נדרשים להחזיק קומדיה מהירה שבה אין כמעט זמן להתאושש מסיטואציה אחת לפני שהבאה אחריה מגיעה. הבימוי שומר על התנופה,
המשחק אינו מתייחס לעצמו בכובד ראש, והמוזיקה והתאורה משתלבות בשפה הכוללת. זו אינה הצגה שמנסה להסתיר את מנגנוני התיאטרון שלה. להפך: היא משחקת איתם, מציצה לקהל, מגזימה, מפרקת ובונה מחדש.
זה אולי בדיוק מה שמתאים לסיפור על שני אנשים שמגיעים ללונדון כדי לראות כמה שיותר תיאטרון. גם ההצגה עצמה היא קצת כמו מרתון של מחזות זמר: מהירה, צבעונית, מודעת לעצמה ובעיקר שמחה לשחק.
כיאה לקומדיה שמבקשת להשאיר את הקהל במצב רוח טוב, העניינים אינם מסתיימים בטרגדיה. להפך. בסופו של דבר כולם הופכים, פחות או יותר, לחברים, המתחים מתפוגגים ואלון זוכה סוף סוף להגשים את אחת המשאלות הגדולות שלו מאז שהגיע ללונדון: לאכול פיש אנד צ'יפס.
זה אולי נשמע כמו פרט קטן, אבל הוא מתאים בדיוק לאופי של ההצגה. אחרי כל הפוליטיקה, מערכות היחסים, הבגידות, הסכינים, ההפגנות ומרתון מחזות הזמר, אלון בסך הכול רוצה לאכול משהו טעים.
וזה מחזיר אותנו אל הלב הפשוט של היצירה.
„לונדון (וופ וופ!)” אינה מנסה להיות מחזה פוליטי כבד, ואינה מתיימרת לנתח לעומק את היחסים בין ישראלים לפלסטינים או את המציאות הלונדונית. היא משתמשת בנושאים האלה כחלק מעולם קומי רחב יותר, שבו אנשים מסתבכים, נגררים זה אחרי זה, מתווכחים, מאיימים, מתאהבים ובסופו של דבר מנסים למצוא דרך לחזור לחיים רגילים.
החוזקה שלה היא באנרגיה ובשילוב בין כמה שכבות של התרחשויות: החברות בין אלון לשחף, היחסים עם מורן, המפגש עם רייצ'ל, האהבה למחזות זמר והמפגש עם המציאות הפוליטית.
הכול עובר דרך פרודיה מתוקה וקצבית, בלי להתעקש להפוך כל רגע לאמירה. ארבעת השחקנים נדרשים להחזיק עולם קומדיה מהיר ומשתנה, והמבנה הקומפקטי של ההצגה מאפשר לה לשמור על תנופה.
יש כאן גם משהו נחמד דווקא. „לונדון (וופ וופ!)” פשוט רוצה לעשות ערב של כיף. היא מזכירה שאפשר לצחוק גם על עצמנו, על האובססיות שלנו, על החבר שמחליט בשבילנו, על האקסית שלא מרפה, על התייר הישראלי ועל הרצון להספיק הכול.
ואולי בסופו של דבר זה המסר הפשוט ביותר שלה: אפשר להגיע לתיאטרון עם כל הבעיות שמחכות לנו בחוץ, לשבת בחושך לשעה ומשהו, ולתת לעצמנו ליהנות.
מחזה ובימוי: שחר קראוס
דרמטורגיה: רועי מליח רשף
שחקנים: אדם הירש, גיא רון, כרמל סלע, שירי לוטן
מוזיקה: אושר זיזמסקי
קרבות במה: גיא באומהקר
תאורה: אירה פקטור
הפקה: פנתאון
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©