יוני 1, 2026
״מלאכים בלבן״ בהבימה היא דרמת מתח רפואית העוסקת בעולם טיפולי הפוריות, אבל מתחת למעטפת של מותחן קצבי מסתתר דיון רחב בהרבה: על שליטה בגוף הנשי, על כוחו של הממסד הרפואי, על כסף, על כמיהה לילד ועל המקומות שבהם מערכת שאמורה להציל חיים עלולה גם לנצל חולשה אנושית.
איתרע מזלי לעבור היפרסטימולציה, גירוי יתר שחלתי, במהלך טיפולי פוריות במדיקל סנטר, בדיוק בתקופה שבה נחשפו בישראל פרשות של רופאים שנחשדו בגניבת ביציות ובהפרת אמון חמורה כלפי מטופלות.
קשה לצפות בהצגה מבלי שהזיכרון הזה ירחף מעליה. בישראל, שבה טיפולי פוריות ממומנים ומעודדים באופן כמעט אידאולוגי, הכמיהה לילד הפכה גם לשוק כלכלי עצום. במקום שבו יש כוח, כסף ותלות רגשית מוחלטת, נוצרת גם סכנה. כמו תמיד, פרצה קוראת לגנב.
המחזה של גילית קוזבה מצליח לקחת עולם רפואי מאוד ספציפי ולהפוך אותו למשל חברתי רחב. העלילה עוקבת אחר ד״ר אלכס גולד, רופאה מתמחה שמנסה להתמודד עם התאבדותו של בעלה, מנהל יחידת IVF בבית החולים, ובמקביל נחשפת למערכת של טיוחים, אינטרסים וסודות אפלים.
הבחירה למקם את העלילה דווקא ביחידת פוריות איננה מקרית. טיפולי פוריות נוגעים באזור הכי פגיע של המטופלות: הפחד לא להיות אמא, החרדה שהזמן נגמר, התחושה שהגוף בוגד בך. בתוך המקום הזה, לרופא יש כוח כמעט מוחלט. הוא לא רק איש מקצוע אלא מי שמחזיק בידיו תקווה.
קוזבה, שבעברה עבדה כעיתונאית תחקירים בתוכנית ״עובדה״, מביאה איתה למחזה חשיבה תחקירנית ברורה. גם כשהמחזה בדיוני לחלוטין, התחושה היא שהוא יונק מתוך מציאות מוכרת מאוד. זו אולי אחת הסיבות שההצגה מצליחה לעורר אי נוחות אמיתית. היא לא נראית מופרכת.
הבמאית דפנה זילברג בוחרת להוביל את ההצגה בקצב מהיר מאוד. הסצנות קצרות יחסית, המעברים חדים, והתחושה היא של מערכת רפואית שאינה עוצרת לרגע. כבר מהרגע הראשון מורגש הדופק הגבוה של ההפקה. זילברג לוקחת את המחזה לכיוון כמעט קולנועי.
השימוש בעיצוב הווידאו של נמרוד צין יוצר שכבת מציאות נוספת: מסכים, הקרנות ותמונות רקע שמרחיבים את העולם הבימתי מעבר לגבולות הבמה עצמה. לעיתים נדמה שהצופה נמצא בתוך סדרת מתח רפואית יותר מאשר בהצגת תיאטרון מסורתית.
בלא מעט רגעים הבחירה הזו עובדת היטב. הסרטונים מחזקים את תחושת החרדה ואת העולם הטכנולוגי הקר של בית החולים. יש רגעים שבהם הווידאו יוצר כמעט תחושת מעקב תמידי, כאילו אין פרטיות אמיתית בתוך המערכת הזאת.
עם זאת, יש גם רגעים שבהם העומס הוויזואלי מאיים להשתלט על הדרמה האנושית. דווקא כשהבימוי מאט לרגע ומאפשר לשחקנים לעמוד כמעט בלי אפקטים, ההצגה הופכת חזקה בהרבה. ברגעים השקטים הללו נחשפת האיכות האמיתית של ההפקה.
אחד ההישגים הגדולים של ההצגה הוא עבודת האנסמבל. התחושה היא של מערכת אנושית שלמה, שבה כל דמות משפיעה על האחרת. אין כאן ניסיון לייצר גיבורים מוחלטים או נבלים חד ממדיים.
אלונה סער מעניקה לדמותה של ד״ר אלכס גולד שילוב משכנע של פגיעות ונחישות. היא מצליחה להעביר היטב את תחושת הקרע הפנימי: אישה שמנסה לתפקד כרופאה בזמן שחייה האישיים מתפוררים. יש בה גם עייפות, גם כעס וגם צורך כמעט אובססיבי לחשוף את האמת.
עופר חיון ויגאל שדה מייצגים היטב את עולם הסמכות הרפואית הגברית. הם אינם מוצגים כמפלצות, וזה מה שהופך את הדמויות שלהם למטרידות יותר. אלו אנשים שיודעים להצדיק לעצמם כמעט כל דבר בשם המערכת.
גם אימרי ביטון, אבישי מרידור, מרינה שויף, הילה שלו וקורל קרואני מצליחים לייצר תחושת בית חולים אמינה מאוד: מקום שבו כולם מותשים, כולם בלחץ, וכולם מתפקדים על אוטומט.
מה שמעניין במיוחד הוא שהמחזה אינו עושה אידיאליזציה לרופאים. למרות שם ההצגה, אלה אינם “מלאכים”. אלה בני אדם. עייפים, יהירים לעיתים, לחוצים, ולעיתים גם אטומים רגשית. ההצגה מפרקת בהדרגה את המיתוס של הרופא המציל עד שהיא מעמתת אותם עם הקונפליקט הגדול של מחזה: חסד ורחמים מול כסף.
התפאורה של ניב מנור מצליחה ליצור עולם רפואי קר ופונקציונלי מאוד. אין כאן ניסיון לראוותנות אלא ליצירת תחושת מערכת. המתכת, הצבעים הקרים והחללים הפתוחים יוצרים תחושה כמעט קלינית.
החלל הבימתי בנוי כך שגם רגעים אינטימיים מרגישים חשופים. תמיד נדמה שמישהו עומד להיכנס. שאין פרטיות אמיתית. זהו פתרון בימתי חכם מאוד להצגה שעוסקת בגוף נשי שהופך לזירת פיקוח ובקרה.
התאורה של איל דניאל משחקת תפקיד מרכזי ביצירת האווירה. האור הלבן והחד מזכיר חדרי ניתוח ומעבדות. ברגעים מסוימים התאורה כמעט מסנוורת, כאילו גם הקהל עצמו עובר בדיקה רפואית.
המוזיקה של דניאל סלומון מחזקת את תחושת המתח. לעיתים היא אפקטיבית מאוד, בעיקר ברגעי החרדה. לעיתים היא מדגישה יתר על המידה את הדרמה במקום לאפשר לה להתפתח לבד. אבל בסך הכול היא משתלבת היטב בקו הקולנועי שההפקה מאמצת.
מתחת לכל האלמנטים הבימתיים מסתתר הדיון האמיתי של ״מלאכים בלבן״: מה קורה כשהגוף הנשי הופך גם למרחב רפואי, גם למרחב אידאולוגי וגם למקור רווח.
ישראל היא מעצמת פוריות. המדינה מעודדת ילודה ותומכת בטיפולי הפריה בהיקפים חריגים יחסית לעולם. בתוך המציאות הזאת נוצרת מערכת עצומה של כסף, סמכות ותלות. ההצגה נוגעת בדיוק בנקודה הזאת.
היא מזכירה עד כמה מטופלות פוריות נמצאות במצב פגיע. נשים שמוכנות לעבור טיפולים קשים, כאבים, הורמונים, שאיבות והחזרות מתוך רצון לילד. בתוך המקום הזה, קל מאוד לנצל אמון.
המחזה אינו מטיף באופן ישיר, אבל הוא מציף שאלה מטרידה: מה קורה כאשר מערכת רפואית מפסיקה לראות בני אדם ורואה רק “מקרים”, “מספרים” או “הצלחות סטטיסטיות”.
ב״מלאכים בלבן״ לעיתים הקצב בא על חשבון עומק רגשי, ולעיתים היא קרובה מדי לשפה של טלוויזיה. אבל דווקא בתוך חוסר השלמות שלה יש משהו חי מאוד.
זו הצגה שמצליחה לעורר מחשבה אמיתית על יחסי כוח, על אמון במערכת הרפואית ועל המחיר הנפשי של החלום להיות אמא. היא גם מצליחה לגעת בפחד ישראלי עמוק מאוד: הפחד להפוך לעוד מספר בתוך מערכת ענקית.
הבימוי הקצבי של דפנה זילברג, עבודת האנסמבל המדויקת והשילוב בין מתח לבין ביקורת חברתית יוצרים ערב תיאטרוני אפקטיבי מאוד. לא בטוח שכל רגע בו עדין או מורכב, אבל קשה להישאר אדישים אליו.
מחזה: גילית קוזבה
בימוי: דפנה זילברג
דרמטורגיה: נגה אשכנזי
תפאורה: ניב מנור
עיצוב וידאו: נמרוד צין
תלבושות: ארנה ברנט שמעוני
מוזיקה: דניאל סלומון
תאורה: איל דניאל
תנועה: שרון גל
הדרכת טקסט: ענת זמש ריגל
הדרכת הפעלת בובה: גילי בית הלחמי
עוזרת במאית: כרמל כהן
צילום ועריכת פוסטר: משה נחומוביץ׳
משתתפים: אלונה סער, עופר חיון, יגאל שדה, אימרי ביטון, אבישי מרידור, מרינה שויף, הילה שלו, קורל קרואני.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©