נעולים בתמונע

מאחורי דלת החנות מסתתרים אנשים שאינם יודעים איך להיות יחד

יש משהו מטעה בשם „נעולים”. לאחר הצפייה בהצגה ברור שהנעילה אינה באמת פיזית. אף אחד מהעובדים אינו כלוא בחנות בניגוד לרצונו. דווקא משום כך השם מקבל משמעות מעניינת יותר: הדמויות אינן נעולות בתוך מקום, אלא בתוך עצמן, בתוך יחסים, פחדים, תשוקות ותפיסות של עצמן ושל האחרים.

אלמה וייך חושן, שכתבה וביימה את „נעולים”, מגיעה אל ההצגה הזאת אחרי „אש בארזים”, שעסקה במלחמת אחים ובמאבק על שררה. הפעם היא מתרחקת מן המשל הפוליטי הישיר ופונה אל חיי היומיום. אל חנות נעליים קטנה, אל אנשים שעובדים יחד, מכירים זה את זה, יודעים על הסודות של האחרים, ובכל זאת אינם מצליחים באמת לראות זה את זה.

הזירה היא רשת הנעליים „ליאון שוז”. בעל החנות עומד לחתן את בתו, והחנות אמורה להיות מקום העבודה שממנו כולם יוצאים אל החגיגה. אלא שהחתונה חושפת מיד את הסדקים במערכת היחסים. מנהלת החנות היא גם המאהבת של בעליה, והוא אינו מוכן שתגיע לחתונת בתו. כבר כאן נוצרת מערכת יחסים טעונה של אהבה, השפלה, קנאה ותלות, וכל אחד מהצדדים מחזיק בגרסה אחרת של המציאות.

ארבע דמויות, עולם שלם של רגשות

בחנות עובדים גם ריקי ואבי. ריקי היא הצעקנית, זו שקל מאוד לקרוא אותה בתחילה כדמות קומית. אלא שהצעקנות מסתירה אישה שיש בה כישרון אמנותי וצורך עמוק בהכרה. ככל שהיחסים בינה לבין האחרים מתפתחים, מתברר שהרעש שהיא מייצרת הוא במידה רבה שריון. מאחוריו נמצאת אישה שמבקשת שמישהו יראה אותה באמת.

אבי, בעל הפיגור השכלי, מוסיף למערכת יחסים זו רובד אחר. הוא אינו מוצג רק דרך המוגבלות שלו, אלא כאדם בעל רגשות, רצונות ויכולת ליצור קשר. דווקא האופן שבו האחרים מתייחסים אליו מאפשר להצגה לבחון את הגבול שבין חמלה להתנשאות, בין רצון להגן על האחר לבין ההנחה שאנחנו יודעים טוב ממנו מה הוא מסוגל לעשות.

האינטראקציות בין הארבעה הן הלב של המחזה. אין כאן צורך באירועים גדולים כדי לייצר דרמה. מבט, משפט, התפרצות, עלבון או ניסיון להתקרב מספיקים כדי לחשוף שכבה נוספת. הפחד הופך לקנאה, הקנאה לבדידות, הנחיתות לתוקפנות והצורך באהבה לתלות.

הצ'ט הופך ליועץ סתרים

אחד המרכיבים המעניינים בהצגה הוא הצ'ט. בעולם שבו בני אדם מתקשים לעיתים לומר זה לזה את הדבר הפשוט ביותר, הצ'ט הופך עבור חלק מן הדמויות ליועץ סתרים. הוא מעניק להן עצות, מספק פרשנות למצבים ומוסיף קול נוסף למערכת היחסים.

זהו גם מקור לא מבוטל לשעשוע. הרי יש משהו כמעט אבסורדי במחשבה שאנשים מבקשים מבינה מלאכותית עצות בענייני אהבה, קנאה, יחסים ומצבים רגשיים. אבל דווקא משום שהדבר הפך לחלק מהחיים שלנו, הצ'ט מצליח להשתלב במחזה בלי להיראות כמו תוספת מלאכותית.

הוא משקף את המציאות שבה אנחנו מחפשים תשובות מבחוץ לשאלות שאנחנו מתקשים לפתור בתוכנו.

כשהנעליים של הקהל הופכות לחלק מההצגה

הבימוי של וייך חושן נהנה מאוד מן האפשרות לשבור את הקיר הרביעי. השחקנים פונים אל הקהל ומתייחסים לנעליים שעל רגליו כאילו הן חלק מן המלאי של „ליאון שוז”. הם מזיזים נעליים, מעמידים אותן, בוחנים אותן ומדברים עליהן.
זה מצחיק, ולעיתים אפילו מפתיע, אבל מעבר לבדיחה יש כאן גם רעיון תיאטרוני מוצלח.

הקהל אינו נשאר מחוץ לחנות. לרגע הוא הופך להיות חלק ממנה. הנעליים של הצופים מקבלות מעמד של אביזר בימתי. הנעליים הן כמובן הרבה יותר מחפץ. הן מאפשרות לאנשים ללכת ממקום למקום, אבל הן גם קשורות לזהות ולדימוי. לכל אדם יש את הנעל שלו, את המידה שלו ואת הדרך שבה הוא בוחר להציג את עצמו. בתוך מחזה העוסק באנשים שאינם מוצאים את מקומם, הדימוי הזה מקבל משמעות נוספת.

קומדיה מרירה על אנשים שמנסים למצוא את המקום שלהם

תיאטרון תמונע מגדיר את „נעולים” כקומדיה מרירה, וההגדרה מדויקת. זו אינה קומדיה שבאה רק להצחיק. הצחוק הוא הדרך שבה וייך מאפשרת לנו להתקרב אל דמויות שאפשר היה בקלות להפוך אותן לכבדות וטרגיות מדי. אנחנו צוחקים מההתנהגות שלהן, מהצ'ט, מהנעליים ומהאבסורד של הסיטואציות, אבל מתחת לצחוק מצטברת תחושת עצב.
כי בסופו של דבר כמעט כולם כאן לבד.

המאהבת רוצה להיות מוכרת ולא מוסתרת. ריקי רוצה שיזהו את הכישרון שלה ולא רק את הצעקות. אבי רוצה שיתייחסו אליו כאל אדם שלם. וגם בעל החנות, שנראה לכאורה כאדם החזק ביותר בחבורה, אינו חופשי באמת מן הצרכים והחולשות שלו.

במובן הזה, „נעולים” היא הצגה על אנשים שמנסים למצוא לעצמם מקום בתוך חייהם. לא כולם מצליחים. לא כולם יודעים אפילו מהו המקום שהם מבקשים לעצמם.

זה אולי החיבור המעניין ביותר בין שתי יצירותיה של אלמה וייך חושן. ב„אש בארזים” היא בחנה את הרצון לשלוט ואת המאבק על השררה במרחב גדול יותר. ב„נעולים” היא מכניסה את המאבקים האלה לתוך חנות קטנה ואל תוך נפש האדם. כאן אין מלכים ואין ממלכות. יש בעל חנות, מנהלת, עובדים ונעליים. אבל גם בחלל הזה מתקיימים מאבקי כוח, אהבה, קנאה, פחד והצורך הנואש להיות חשוב למישהו.

בסופו של דבר, איש אינו באמת נעול בחנות. הדלת יכולה להיפתח. השאלה היא אם הדמויות יודעות איך לצאת ממה שנעל אותן מבפנים.

מאת ובבימוי: אלמה וייך חושן
ליווי אמנותי: נאוה צוקרמן
מוזיקה: אייל שכטר וטל יניב
עריכת מוזיקה: אייל שכטר
עיצוב תאורה: דניה זמר
עיצוב חלל ותלבושות: ליאור תיבון וחניתה וינוקור
עיצוב תנועה: אילן זכרוב
עוזרת במאית ומנהלת הצגה: מאיה וולפרט
שחקנים: נועם ארד, אייל זוסמן, שירה פרבר ואייל שכטר