אוקטובר 5, 2026
"סוף שבוע בכרתים", מחזהו של אמיר פתר בבימויו של איציק ויינגרטן שעלה בתיאטרון דימונה, מטפל בפצע פתוח של החברה הישראלית.
נקודת המוצא היא מפגש משפחתי במקום שאמור להשרות שלווה: בית נופש בכרתים, נוף ימי, חופשה חגיגית לציון יום הולדת. אלא שכמעט מיד מתברר שאין מרחב גיאוגרפי שיכול לספק מקלט מפני המשפחה, ובעיקר מפני המלחמות שהיא נושאת בתוכה.
המחזה נולד מתוך ביוגרפיה אישית. לפני כחמש עשרה שנים נסע פתר עם אביו, איש התיאטרון והבמאי סיני פתר, ועם סבו דני לבית הנופש המשפחתי בעיר חאניה שבכרתים.
הסב היה בסוף ימיו, האב, סיני פתר, בשיא עשייתו האמנותית, ואמיר חייל לקראת שחרור. המפגש הבין דורי הזה שימש כנקודת הזינוק המחזאית, אך פתר לא כתב יצירה תיעודית או אוטוביוגרפית.
הוא לקח את הזיכרון הפרטי והפך אותו לדרמה בדיונית על מיתוס הגבריות הישראלית, על אבות ובנים, ועל הטראומה הלאומית שפוחלת את התא המשפחתי. בכרתים, המקום שאליו בורחים כדי להתרחק מישראל, מתברר שהישראליות היא מבנה נפשי שלא ניתן להשאיר מאחור בביקורת הדרכונים.
במרכז המחזה עומדים שלושה דורות של גברים. ארי פלד, בגילומו של עודד קוטלר, הוא לוחם פלמ"ח לשעבר, איש כריזמטי וסוער החוגג את יום הולדתו השמונים. ארי מזמין לביתו בכרתים את בנו רמון ואת נכדו עמרי. מה שאמור היה להיות סוף שבוע חגיגי הופך לשדה קרב רגשי שבו צפים משקעי עבר, טינות כבושות וטראומות שלא כהו.
רמון, בגילומו של איצ'ו אביטל, הוא קולנוען שניתק במידה רבה את המגע עם האב הסמכותי. רמון בחר בדרך מורדת: במקום להאדיר את האתוס הלוחמני, יצירתו הקולנועית מוקדשת לחשיפת המחיר האנושי של המלחמה. בחירה זו אינה רק עמדה אמנותית או פוליטית, אלא מנגנון התמודדות עם הפצע הפרטי שלו.
אל המערך הזה נכנס הנכד עמרי (אדם גבאי), לוחם סיירת גולני שזה עתה חזר ממלחמת לבנון השנייה. עמרי, הנמצא על סף קבלת דרגה פיקודית, עוטה על עצמו תדמית של קצין נחוש, אך תחת המדים מסתתרת נפש פצועה.
כך נוצר המשולש הדרמטי: הסב מייצג את מיתוס הגבורה שבו הלוחמה היא נדבך מכונן בזהות הציונית, האב מנסה לגונן על בנו מפני אותו מנגנון, ואילו הנכד, דווקא מתוך תחושה שאביו בז לעולם הלחימה, חש דחף להוכיח את גבריותו ולנער מעצמו כל חשד לפחדנות. עמרי אינו מתגייס רק מתוך אמונה באידיאולוגיה צבאית, אלא מתוך צורך קיומי בריצוי הסב והוכחת ערכו מול האב.
כוחו של המחזה טמון בכך שהמלחמה עצמה כמעט אינה נוכחת פיזית על הבמה. היא נוכחת דרך הרישום שלה על הנפש: בשתיקות הכבדות, בריחוק בין האבות לבנים, בצורך בהפגנת כוח, ובאשמה המלווה את הניצולים. תיאטרון דימונה השכיל לבנות יצירה שאינה עוסקת באקט המלחמתי עצמו, אלא במטענים הרגשיים שהוא מותיר אחריו.
הדינמיקה המשפחתית מקבלת תפנית כשהתברר שארי, הסב, סובל מסרטן סופני. הדמות שהייתה סמל לעוצמה ולשליטה נוכחת כעת בפירוקה הגופני.
דווקא הבן רמון, זה שהצטייר בעיני אביו כחלש וכמי שנכשל בעיצוב הדמות הגברית הראויה, מופיע כעת כמי שנרתם בכל מאמציו להאריך את חייו. האב מתנגד. הוא לא רוצה בהארכת חייו באמצעים שיהפכו אותם לבלתי נסבלים. הוא רוצה להשאר בכרתים לשארית חייו והבן נלחם בו על כך.
ברגע זה המחזה חורג מהדיון הסוציו פוליטי על הצבא והופך למחזה על יחסי כוחות בין-דוריים.
היריעה הדרמטורגית אינה מצטמצמת לזירה הישראלית בלבד. דינה בליי מגלמת אישה אמריקאית שהשתקעה בכרתים בעקבות סיפור אהבה שנגמר באסון. בעלה, הלום קרב ממלחמת קוריאה, הגיע עמה ליוון מתוך חלום משותף לצייר את חופי הים התיכון, אך בסופו של דבר שם קץ לחייו בטביעה. גם שנים לאחר מותו, נוכחותו בחייה מלאה, והיא משוחחת עמו כאילו הוא שוהה בחדר הסמוך ועתיד להיכנס בדלת בכל רגע.
דמות זו מעניקה למחזה נפח אוניברסלי. הלום הקרב והטראומה אינם ייחודיים לניסיון הישראלי; שפת המלחמה משתנה, אך הפצע האנושי נותר זהה.
בליי מעצבת דמות מורכבת, מעט תמוהה, נגועה בסממני דמנציה או תימהונות, אך רחוקה מלהיות קריקטורה. יש בביצוע שלה עצב, יופי בוגר וחום אנושי, לצד איכות ילדותית ותמימה המעמיקה את השבר. נוכחותה מזכירה אמת כואבת: כאשר הגברים שבים מהקרב נושאים את צלקותיהם, הנשים אינן חוזרות לשגרה, הן מחזיקות את הפצעים לצדם.
עיצוב הבמה והמרכיבים החזותיים מעניקים להצגה רובד סגנוני חיוני. התפאורה של מושיק יוסיפוב מתארת בית יווני שאינו נמצא בשיאו, ובכך היא משקפת לא רק את השחיקה של המבנה הפיזי אלא גם את הפירוק של התא המשפחתי והתפוררות המיתוס.
לעולם הוויזואלי מצטרפת עבודת תנועה של גליה פרידקין מעניינת הכוללת ריקוד יווני, שקוטלר נוטל בו חלק ניכר. השילוב של קוטלר בריקוד מעניק רגעים של חיוניות מתפרצת המדגישים את הניגוד בין כוחו הסוער של האב לבין החולשה שמביאה עמה המחלה. המוזיקה של איסר שולמן תורמת אף היא לבניית האווירה: לצד הצלילים המקומיים התואמים את התפאורה היוונית, משולבים בנקודות מסוימות קטעי מוזיקה אמריקאית רומנטית, המהדהדים את געגועיה של הדמות האמריקאית ואת העבר הרחוק שאינו מרפה.
ההקשר הביוגרפי של פתר מעניק למחזה מעמד של רפלקציה על תולדות התיאטרון המקומי. אביו, סיני פתר, הוא מהדמויות הפעילות בתיאטרון החברתי והפוליטי בישראל. הדיאלוג של אמיר עם דמות האב והסב אינו מתקיים בחלל ריק, אלא בתוך מסורת תיאטרונית.
בחירתו של עודד קוטלר לתפקיד ארי נושאת עמה משקל תרבותי. קוטלר, ממעצבי דמות הצבר בתיאטרון ובקולנוע הישראלי, מביא עמו לבמה זיכרון תרבותי שלם. בגילו המתקדם, משחקו אינו נשען רק על נוכחות בימתית, אלא בעיקר על הרגעים שבהם הדמות מאבדת את אחיזתה. קוטלר מדייק בחישוף האדם הפגיע השוכן תחת מעטה המאצ'ואיזם.
איצ'ו אביטל ואדם גבאי מייצרים ציר דיאלוגי אמין. אביטל בונה את רמון כדמות המנסה להתנער ממורשת אביה, אך מגלה את עומק השורשים שהוטבעו בה. גבאי, בתפקיד הנכד, מביא לבמה אנרגיה פצועה של דור צעיר המשחק בתפקיד שיועד לו מראש ומשלם על כך מחיר נפשי. יואב בר לב מגיש דמות יוונית מעוצבת היטב, המתרחקת מסטראוטיפיות ומשתלבת במרקם הדרמטי באופן טבעי.
על המערך הזה מנצח איציק ויינגרטן בבימוי מאופק ומעודן. ויינגרטן נמנע מהחצנה מוגזמת של הטראומה ומדידקטיות. הוא מעניק חלל ונשימה לשתיקות, למבטים ולהתרחשויות שבין השורות.
"סוף שבוע בכרתים" אינה דרמה על חופשה משפחתית, אלא מסע של אנשים המבקשים מנוח ממלחמה שמסרבת להרפות. שלושת דורות הגברים המגיעים אל האי אינם מצליחים להותיר מאחור את הצבא, הזיכרונות והצלקות. המחזה מציב שאלה נוקבת: האם אפשר באמת לשבור את שרשרת ההעברה הבין דורית, או שכל דור נדון לקבל את פצעי קודמו ולהעבירם הלאה בלבוש חדש?
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©